אחת מהתובנות שהגיעה אלי במקביל מהופעות אימפרוב והנחיית משחקי תפקידים היא שהמיומנות הטכנית של ביצוע האומנות שלך היא חשובה כי בלעדיה הכלי שאנחנו רוצים להשפיע באמצעותו על הקהל לא יתפקד. אבל בכדי ליצור אפקט ריגשי אמיתי, אתה צריך להשפיע על האנשים. במקרה של הופעת אימפרוב, מדובר בקהל, במקרה של משחק תפקידים, מדובר בשחקנים. אחת מהדרכים לייצר אפקט ריגשי שכזה הוא על ידי צמצום הפער בין המציאות שכולנו חולקים לבין העולם הדמיוני שגם כולנו יוצרים יחדיו. דרך אחת לקדם את ההתערבבות של העולמות הללו היא פרופים (“אביזרים”) שמישים. אני אבהיר למה אני מתכוון באמצעות דוגמה מהמשחק האחרון שהנחתי.
בסשן המדובר שלושה נציגים מכפר הגמדים הגיעו לכפר שלום עד בכדי לשוחח עם מנהיג הכפר שהחברה עובדת עבורו. רציתי לייצר תחושה של סיכון גבוה מבחינה פוליטית ולשם כך רציתי לצמצם את הפער בין הדמויות לשחקנים ולהגדיל את האימרסיה. ניסיתי לחשוב על איך לייצר את התחושה הזו עבור השחקנים שלי.
קודם כל החלטתי לגבי האספקטים הטכניים של המפגש. השתמשתי בקונספט של אתגר מיומנויות שבטח זכור לחלקנו לטובה מהמהדורה הרביעית של מו”ד וכתבתי על זה באריכות פה.
אבל איך לייצר את הקרבה הזו לשחקנים? מה שבחרתי בסופו של דבר היה שלגמדים היה מנהג, כל נציג במשלחת חשובה מעניק מתנה אישית לקבוצה השנייה. במקרה הזה יין שנוצר על ידי משפחתו של הנציג.על מנת לייצר את אפקט חוסר הוודאות קפצתי למכולת וקניתי שלושה בקבוקי מיץ מסוג לא מוכר שהנחתי שאף אחד מהשחקנים לא טעם ולא יזהה. הורדתי את התוויות ו-וואלה, משקה מסתורי, לא מוכר ולא רעיל:
בזמן הסשן, כאשר הצגתי את הגמדים, כל גמד הגיש לקבוצת הגיבורים את בקבוק היין שלו.
השחקנים נשענו על המכניקה, גילגלו את גלגולי הידע הרלוונטיים והבינו שמדובר במתנות ואילתרו מתנות משלהם בתגובה (דבש מתוצרת הכוורות של הכפר). אבל הבקבוקים הפיזיים עדיין עמדו להם במרכז השולחן. והנוכחות שלהם לא הייתה משהו שאפשר להתעלם ממנו.
הקיום הפיזי של פרופ על השולחן, או על במה. יוצר חפץ כפול. משהו שקיים גם במציאות וגם (בצורתו השנייה) בתוך עולם המשחק ומאפשר לנו לגשר על הפער בין דמיון ומציאות באמצעותו. כשאני מריץ את הבקבוק, יש רגע שבוא גם אני, אורי, מרים את הבקבוק וגם אני, השליטה הגמדית, מרימה את הבקבוק. והדואליות הזו, היא מה שעושה את כל ההבדל.
בשלבים הראויים השחקנים פתחו את “בקבוקי היין” בכדי לקדם את השיחה עם הגמדים. בשלב זה השחקנים יכלו להתייחס ישירות לדרך שבה הדמויות שלהם התנהגו, הטקסיות שבה הם נהגו במעמד, העוויות הפנים, מילמול המחמאות דרך הטעם החזק של המשקה הידקו את הצימוד של דמיון ומציאות.
אני מכיר הרבה מנחים שנרתעים משימוש בפרופים פיזיים. בין אם מתוך מחשבה שפרופ פיזי דורש השקעה רבה כגון הכנת מגילות מושקעות, צביעתן ושריפת קצוותיהן או הזמנת אביזרים רשמיים בסכום רב. אבל האמת היא שפרופים הם רק מסמנים. תפקידם לתת לנו תזכורת או לאפשר לנו לחוות את חוויות הדמות בעוד כמה חושים כדי להדק את החוויה המנטלית והפיזית שהיא משחק תפקידים.
כמו כל אפקט, חוק התשואה השולית הפוחתת נכנס לפעולה די מהר. ערימה של פרופים תאבד את האפקט של כל פרופ אחד דיי מהר. אז אני ממליץ לא לפחד, לקחת פרופ קטן שגם הדמויות וגם השחקנים יכולים לבצע איתו אינטראקציה ולתת לשחקנים שלנו להראות, לא לספר, את מה שהדמויות שלהם עושות.
