משחק Mass Effect בשיטת FATE

לפני מלא נצחים של נצח פנה אלי עופר מתוקי ושאל אותי אם אני רוצה להריץ משחק בעולם של Mass Effect. התשובה היתה כמובן כן. Mass Effect היא אחת מסדרות משחקי המחשב האהובים עלי בכל הזמנים, קרי, נמצא בשלישייה הפותחת יחד עם סדרת משחקי XCOM ו-Civilization

בגלל שאני כל כך אוהב את עולם המשחק התלבטתי הרבה איך להריץ את המשחק הזה: איזו אוירה, איזו שיטה, איזה גזעים ויכולות לאפשר. אז הקשבתי לעצות ורעיונות שאני וערן אבירם העלנו בפרקים 20 ו-21 של על כתפי גמדים, שם דיברנו על היתרונות והחסרונות של להריץ משחק בעולם מוכר

בסופו של דבר החלטתי להחליט מעט מאוד. ידעתי שאני רוצה לשחק משחק של Low life (יש לזה תרגום מוצלח בעברית? "אנשים בתחתית סולם המעמדות"?) ורציתי אווירה חזקה של renegade, כי מבחינתי חלק מהקסם של משחקי ME היה תמיד העובדה שלא ברור לחלוטין מה טוב ומה רע, רק מה הפעולות היותר או פחות כוחניות ונבזיות שניתן לבצע. אני רציתי שהמשחק יכיל קרבות מגניבים אבל גם רציתי שניתן יהיה להתגבר על אתגרים באמצעות פתרון קווסטים או דיפלומטיה וחששתי משיטה שתסליל את המשחק לכיוון אחד בלבד.

בסופו של דבר, בעיקר בגלל שרציתי להרגיש Renegade גם בעצמי ולא רק בעולם המשחק, בחרתי להשתמש באדפטציה של FATE ל-Mass Effect. זו שיטת משחק עם סיפור מעניין מאחוריה. למי שלא מכיר את הרקע, הסיבה שהבחירה הזו היא Renegade היתה שהבחור שייצר את השיטה באופן עצמאי קיבל איום בתביעה אחרי שהשיטה שלו הייתה מועמדת לפרסי ה-ENnie (הפרס הנחשב ביותר בעולם משחקי התפקידים). התביעה היתה בעיקר על זה שהוא השתמש בהרבה אומנות מהמשחק בספר החוקים שהוא יצר, לא על זה שהוא הרויח מזה משהו כי השיטה חולקה בצורה חינמית והוא באמת עשה את זה מתוך חדוות יצירה. זה סיפור דיי מרתק ואתם יכולים לקרוא עליו עוד, אבל פה אני רוצה לדבר על המשחק. אגב, אם אתם לא מכירים את FATE אז לחצו על הלינק הזה.  בכל מקרה, השגתי את ספר השיטה מתוך מבריח בסמטה אפלה והתחלתי להתכונן.

התחלתי בלשלוח לכל השחקנים את ההנחיות הבסיסיות והם התחילו ליצור דמויות. לא הוספתי מגבלות או הנחיות ממוקדות אבל התוצאות היו בדיוק מה שקיויתי: מגוון טיפוסים שבקלות יכלו להישטף עם שאר הטינופת של ה-Citadel: חיילת אלקורית שחולמת להיות שחקנית, בהחלט-לא-פיראט באטארי שלא איכפת לו אם הוא הורג אותך עם כוח ביוטי או רובה, קווארית מבוגרת שעדיין תקועה במסע שלה בתקווה נואשת לחפש פרטים נוספים אודות ספינתה ה-Qwib-Qwib ומכונאי טוריאני שעובד עם C-SEC אבל שחיבתו להפרת הכללים לא עוזרת לו בחיים. ברגע שהסתכלתי על רשימת הדמויות ועל ההיעדר המוחלט של בני אנוש היה ברור לי מי הולכים להיות החבר'ה הרעים בסיפור הזה. טויסט מעניין, לשחק קבוצת חייזרים כושלים שבני האנוש מדכאים.

בגלל ש-FATE כל כך נוחה ליצירת העולם מסביב להרפתקה בצורה קבוצתית, וליצירת קשרים בין הדמויות ובין הדמויות לשאר העולם אז לא הרגשתי צורך להכין הרבה מעבר לשלד בסיסי של עלילה ולמלא את החלקים המעניינים באמת עם ההצעות והרעיונות של השחקנים. ככל שאני מריץ יותר משחקים בסגנון שמעניק יותר חופש וכוח לשחקנים אני יותר נהנה. זה כמו ההבדל בין להציג ביצוע מושלם של קאטה של אומנויות לחימה לבין לרקוד ריקוד עם בן\בת זוג. באפשרות השניה יש הרבה יותר מקום להפרייה הדדית וכמנחה מאוד מנוסה אני אוהב את העובדה שהמשחק שאני מריץ יכול להפתיע אותי בדרכים חדשות. מצד שני זו היתה הפעם הראשונה ששיחקתי עם קוב השחקנים ושמחתי לגלות עד כמה כולנו שיתפנו פעולה על אותו הגל על מנת לטוות ביחד את הסיפור. 

המשחק התקדם כל כך טוב שבסופו החלטנו להמשיך את הסיפור למרות שבהתחלה יעדתי אותו להיות מפגש חד פעמי. הסיבה לכך היתה מאוד פשוטה, אני פשוט מת לדעת מה צופן בחובו בעתיד לקבוצת ה-misfits החביבה שלנו.

בסופו של דבר המשחק התנהל נהדר. שילוב של מכניקה שתומכת בסיפור וסיפור שמעודד עוד שימוש במכניקה. אני באמת חושב שהמפתח היה אוירה נכונה שעודדה יצירתיות ובנייה הדדית, גם בתוך המשחק וגם מחוץ למשחק. מחוץ למשחק איפשרתי לשחקנים להשתמש בכל דבר שהיה רשום בדף הדמות שלהם או בכל רעיון מקורי ומעניין, לא משנה מה, מבלי "לקנוס" את השחקנים על זה שהם לא משחקים "על פי הכללים". זו תופעה נפוצה בשיטות מסוימות שיש פעולות סוימות שתמיד יהיה יותר יעילות מפעולות אחרות. זה מעולה לשמירת game balance אבל זה משעמם. אני גם כמעט תמיד איפשרתי לשחקנים לבצע פעולות של סיוע אחד לשני. בין אם בסיעור מוחין או בתוך המשחק. זה תמיד יותר כיף כשיש שיתופי פעולה מסביב לשולחן. זה הופך את ההצלחות ליותר מתוקות ואת הכשלונות לחוויות מלכדות.

בתוך המשחק הקפדתי להוסיף אתגרים ולא להכווין לפתרונות, כדי שאני לא אהיה מקובע ואתן לשחקנים להחליט איך להתמודד עם דברים. יש חללית במעגן שצריך לפרוץ אליה? סבבה, תחליטו אתם אם לפתות את אחראי המעגן, לפרוץ למנגנון העגינה, או לפוצץ את מנעל האויר (החבורה, אגב, עשתה את כל הדברים הללו. כי למה לא).

שמרתי על תחושת ה"אנחנו בתחתית הסולם החברתי" על ידי זה שכולם התנשאו על הדמויות, בייחוד בני האנוש, וזה הוסיף תחושת לכידות של הקבוצה. מעין הרגשה של "אנחנו נגד כל העולם" שכזה.

אבל כנראה שהדבר הכי טוב שעשיתי היה שדאגתי שלכל אלמנט של המשחק יהיה 2-4 הסברים שונים. ככה שהקבוצה קיבלה מידע סותר ממקורות שונים כל הזמן. מה המטען שהם צריכים לגנוב מתא המטען של החללית האנושית? "אהה, זה יצירת אומנות", אומר להם המאפיונר ששולח אותם, "אה, זה חומרים יקרים לתכשיטים" מספק המחסנאי, "המטען? הם מבריחים כלי נשק, בעיקר פצצות" שומעים חברי הקבוצה כשהם מאזינים לרשת המשטרתית. אני כמובן, יודע מה ההסבר האמיתי, אבל כאשר השחקנים לא יודעים מה האמת זה מייצר מידה בריאה של פראנויה שאני חושב שהיא מנת חלקו של כל מי שהוא חלק מהעולם התחתון.

אני ממליץ בחום על לשחק ב-fate, ועל לשחק בעולם של Mass Effect לכל מי שמכיר ואוהב אותו. המשחק מבסס כל כך הרבה tropes, גזעים, ועמימות מוסרית שקל לחקור הרבה קוי עלילה בתוכו מבלי להרגיש שאתה הולך נגד מהות של המשחק.