מצאתי את עצמי בהצגת הפרינג’ “זה מסתובב” בתיאטרון הסמטה ביפו ומייד אמרתי לעצמי שיש כמה וכמה דברים שחייבים להיאמר לזכותה של ההצגה הזו שנכתבה על ידי יוסף מונדי.
קודם כל סיפור הרקע: ההצגה מספרת את סיפורו של אחד החולים המאושפזים בתל”ם (תא להתבוננות ממושכת) המאמין שהוא הסופר פרנץ קפקא, הנהלת המוסד מחזירה סוכן סמוי (המעמיד פנים שהוא תיאודור הרצל) יחד עם מיודענו פרנץ לתא בניסיון להוות לו אנטגוניסט ולעורר אותו לשפיותו (או לפחות לסוג הטירוף הרצוי).
קודם כל השימוש במרחב הבימתי הוא מעניין מאוד, במרכז החלל ישנו כלוב מתכת גדול שבתוכו וסביבו מתרחשת רובה של ההצגה והמוני המצלמות שמכוונות הן על הקהל והן על הבמה מוסיף מאוד לאווירה. הבמאי אבי גיבסון בראל משתמש בחלל סגור עם מספר הוראות במה שהופכות את הצופים לחלק מההצגה, אני מאוד אהבתי את ההתייחסות לקהל מבלי לשבור את הקיר הרביעי. האווירה של ההצגה מצליחה לשלב אלמנטים קפקאיים, מוטיבים שמזכירים את “1984” וקצת טיפה מהתחושה של המשחק פרנויה. אולי שווה להזהיר מראש שההצגה מכילה כמה סצנות קשות לצפייה כך שילדים או אנשים רגישים עלולים למצוא את עצמם נעים בכיסא באי נוחות שזו בדיוק התחושה שרוצים שתרגישו. הישיבה בחלל קטן ועמוס מצלמות רק מסייעת ליצירת מרחב העבודה של ההצגה. שלושת השחקנים: אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג, ורונן יפרח נותנים הופעות מוצלחות מאוד. אני התרשמתי במיוחד מהאנרגיות שנתן רונן יפרח בתפקיד סרן בתיאודור הרצל.
אני לא אתייחס לביקורת החברתית של המחזה היות והיא ברורה מאוד אפילו רק מהעפת מבט בשמות הדמויות והתנהלות העלילה אולם לשמחתי הביקורת לא הפכה להיות מטיפנית או נרגנת כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים האלה אלה העבירה את המסר שלה בצורה ברורה ואלימה בהתאם לקו העלילה שהמחזה התווה מתחילתו. כצפוי מתיאטרון פרינג’ אין ניסיון להציג גרסה כלשהי של שני הצדדים אלה תיאור חד צדדי נוקב של תפיסת עולם מוחלטת. האלימות, הפרברסיה והפסיכוזה שמלווים את המחזה לא שוקטים לרגע וגם ברגעים שהם לא יותר מנאומים מתלהטים המוכרים מראש לקהל ההצגה מצליחה לשבות את תשומת הלב של ולכפות עליו להביט באימה במתרחש על הבמה.
אני ממליץ.
