לפני כמה חודשים קיבלנו שאלה מעניינת למייל של על כתפי גמדים: כיצד אני יכול לוודא שאני כשחקן לא תופס יותר מידי מקום סביב לשולחן? זו שאלה מעולה. בתיאטרון אימפרוב מדברים הרבה על “לגנוב פוקוס”. הכוונה היא שמישהו על הבמה מרחיק את תשומת הקהל מהמקום שהיא אמורה להיות. למשל לבצע תנועות פיזיות נמרצות בצד אחד של הבמה בזמן שבצד השני מתנהל דיאלוג ובכך להקשות על הקהל להצליח להבין מה מתרחש בשני הצדדים של הבמה. זה כלי שניתן להשתמש בו בצורה חכמה בכדי לעורר תחושה של בלגן או אירוע גדול אבל לרוב הוא פשוט תוצאה של מופיעים שלא קשובים מספיק בשביל לפנות מקום למישהו אחר על הבמה או אנשים בעלי אגו שלא מוכנים לוותר על תשומת הלב של הקהל. התוצאה היא שכולם סובלים: הקהל לא מצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות, השחקנים לא בטוחים לאיזה צד של הבמה לתת פוקוס ולאיזה התרחשות להגיב.
שמתי לב שדבר דומה קורה לפעמים מסביב לשולחן המשחק במגוון של דרכים. לפעמים שחקן תופס את תשומת הלב של המנחה למשך פרקי זמן ארוכים מבלי לפנות מקום לשאר השחקנים, לפעמים יש פעילות חוזרת של דמות כלשהי שתופסת נפח גדול מהמפגש באופן חוזר או שאלת חוקים שעוצרת את הסשן לחלוטין לפרק זמן ארוך. לא כל מקרה כזה הוא שלילי, לפעמים הדבר הנכון והכייפי לכולם מסביב לשולחן הוא להתמקד בפעולותיה של דמות ספציפית, לפעמים יכול להיות שקוצו של יוד בבדיקת חוקים הוא אבן המשען של רגע מותח במיוחד, אבל כיצד נדע האם מדובר במקרה כזה או שמדובר בגניבת פוקוס.
בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לסוגיה הזו, להציע כמה דרכים לבחון האם היא בעייתית במקרה ספציפי ולנסות להעלות פתרונות על מנת להתגבר עליה.
הדרך הכי פשוטה לברר האם אירוע מסוים העיב על ההנאה של מישהו מהקבוצה היא פשוט להעלות את הנושא בסוף המפגש ולשאול ישירות “תשמעו, הרגשתי שקצת גנבתי פוקוס בסצנה עם המלך, זה הפריע למישהו? אם כן אני יכול לקצץ בנאומים בעתיד”.
יש, כמובן, הבדלים בין מנעד האפשרויות שלנו במשחק מערכה מתמשכת לבין משחק חד פעמי ובין משחק עם חברים מוכרים לבין משחק עם זרים שפגשנו זה עתה ואולי לא נפגוש יותר לעולם אבל בכל אחד מהמקרים חשוב להיות קשוב לתגובות של שותפיך למשחק.
