כשמביטים בקהל בטקסי יום הזיכרון אפשר לראות שכולם עומדים לבדם. יש רווח בין האורחים ואם מתאמצים אפשר להבחין במי שעומדים בינות לנוכחים.

בין שני הגברים עם השיעור האפור בשורה השלישית עומד סרן, השיער שלו עדיין זהוב כמו שהוא היה כשהוא דרך על המוקש בסיור הקידמי. לצד האם עם העיניים הכבויות נמצא רב"ט מחייך הפצע מהנשק האישי שלו עדיין נוטף דם. בצד השורה האיש בכיסא הגלגלים מוחה דמעה, לפניו עומד החובש שהציל את חייו ולא מסתיר לו את הבמה. מאחורי המשפחה שעומדת בשורה האחרונה עומד הבן הצעיר, לא מצליח לנחם את האם שמתאבלת עליו.

כך הם עומדים. שורה ארוכה ארוכה, שמפרידה בין באי הטקס לבין עצמם, ובינם לבין כל שאר האנשים. קוראים להם משפחת השכול אבל מעטים מהם מרגישים כמו משפחה. חלק מהטקס הזה הוא בשביל הנופלים, חלק ממנו בשביל המשפחות.

אבל חלק מהטקס הזה הוא לא בשביל אף אחד מהם.  "יזכור עם ישראל…" הוא נטע זר לנוכחים ולנפקדים כאחד. "יזכור"? איך בכלל הם יכולים לשכוח?
אבל החלק הזה לא בשבילם. הוא בשבילנו.
בשביל כל מי שלבש את המדים וזכה לפשוט אותם, בשביל כל מי שלובש אותם עכשיו, ועבור כל מי שעוד ייאלץ.

רק אלו שלא רואים את מי שעומדים בינות לנוכחים בטקס, שאף פעם לא היו חלק ממלחמת ההישרדות של עם ישראל, יכולים להקל ראש ולחשוב שמלחמה זה משהו נקי או מהיר.

"המסדר יעבור לדום" ואנחנו נעמדים.
קשה לעמוד דום. בגלל המשקל של התרמיל על הגב, העומס של הרצועה של הנשק, הלחץ של היד שכבר לא נחה על כתפינו. אבל אנחנו עומדים והחלל הגדול שבינינו מלא בחוסר.

כולנו נעמדים דום: אלו שמתאבלים, אלו ששרדו, ואלו שאינם. ונשבעים שלעולם לא עוד.