לרוב הכותרות שלי הן מטאפוריות, אבל במקרה הזה הכותרת להיתקע בקיר היא מאוד מילולית. בשבת בבוקר נתקעתי בקיר וחטפתי מכה מאוד לא סימפטית בלחי ימין. אני מניח שחדי ההבחנה מביניכם שואלים את עצמם למה חטפתי מכה בלחי ימין, ולא באף. שהריי כולנו יודעים שהאף הוא “שובר הגלים” הטבעי של הפרצוף. זה מזכיר לי את אחד הקואנים החביבים עלי: “השור עובר בשער הצר, הקרניים עוברות, הראש עובר, הגוף עובר ורק הזנב לא עובר”.
הסיבה, שלא חטפתי את המכה באף היא כי הקיר שנתקעתי בו היה קיר גבס שהיה זרוק במכולת אשפה ובלט ממנה הצידה מעל המדרכה. ובגלל שהיו גם קירות גבס נוספים שעונים על המכולה אז לא הבחנתי בקיר גבס ש”ריחף” באויר ונתקעתי בו. מה שמלמד אותנו שקיר לא חייב לעמוד בצורה הישרה שאנחנו מצפים ממנו.
הדבר הראשון שעשיתי, כמובן, היה להסתכל סביב אם מישהו ראה את הרגע המביך הזה. שזה אינסטינקט מטומטם, כי הדבר השני שעשיתי היה לבדוק אם אני מדמם. מה שכנראה היה חכם יותר לבדוק קודם. אפשר להסתכל על כל האירוע הזה כמשהו מאוד שלילי. סך הכול הלכתי ברחוב וחטפתי מכה ללחי שהשאירה סימן גדול אדום ונפוח כמה שעות לפני שאני צריך לעלות על במה להופעה של למאבאטי. אבל אפשר גם להסתכל על זה כמשהו חיובי, המכה פגעה בלחי ימין שלי, שני סמטימטרים ימינה מהאף ושני סנטימרים מתחת לעין. הסיפור הזה יכל מאוד בקלות להיגמר הרבה יותר רע.
כמו הרבה מאוד דברים בחיים: למרות שזה לא נראה ככה, ההרגשה שאנחנו יוצאים איתה מאירוע היא לרוב החלטה שלנו.
