כתגובה לפרקים האחרונים של “על כתפי גמדים” קיבלתנו כמה מיילים ממאזינים. המייל של אמיר מרקיויץ תפס את עיני בכך שהוא החמיא לנו על כך שבתוכנית אנחנו “לא נופלים למלכודת של דיונים והומור שנוגעים רק לקבוצה מצומצמת” וציין שהוא מוצא את זה “זה ממש יפה בעיני ולא טריוויאלי”.
הוא צודק כמובן, זה בכלל לא טריוויאלי. אני וערן שיחקנו הרבה שנים ביחד ויהיה הכי קל וטבעי בשבילנו לתת דוגמאות מהמשחקים שלנו ולצחוק מהבדיחות שלנו ומהזיכרונות שלנו. זה יהיה מאוד כיף אבל זה גם ינכר חלק גדול מקהל המאזינים שלנו. לכן, אנחנו מאוד משתדלים לא לפול בנקודות האלה. אני אישית חושב שחלק גדול מקהילת משחקי התפקידים בארץ מורכב ממעגלים סגורים של אנשים שמאוד כיף להם לדבר בינם לבין עצמם, לצחוק מהבדיחות הפרטיות של עצמם ולהישאר קבוצה סגורה.
בעיני זה ממש חבל. כנראה בגלל שבשבילי החלק הכי יפה במשחקי תפקידים זה לוותר על השליטה והסגירות ולהיפתח לעולמות וסיפורים חדשים שיוצרים ביחד.
במשחק תפקידים אף פעם לא משחקים את הסיפור של המנחה או את הסיפור של השחקנים. משחק תפקידים הוא חוויה שיתופית. התפיסה הזו היא בדיוק הסיבה למה אני וערן הקלטנו פרק בונוס של “הגמדים” שעוסק רק בטיזרים של מנחים שמריצים בביגור 13 (הנה הערות הפרק). לא חשבנו על מנחה ספציפי כזה או אחר, רק רצינו להסב את תשומת ליבם של אנשים למשחקים שנראו לנו מעניינים. המטרה הייתה לקדם ולעודד אנשים חדשים ולנסות למזער את אפקט “הקבוצה המצומצמת”.
אבל יש רק דרך אחת למזער תופעות כאלו. והיא שאתם, האנשים שמרכיבים את הקהילה, תפתחו את עצמכם אחד לשני. איך? למשל אם אתם מריצים משחק? תפרסמו הזמנה לאנשים להצטרף להרצת הניסיון שלכם. לא רק שתשתפו עוד אנשים בתהליך היצירה אלא שהמשחק שלכם יהיה הרבה יותר מוצלח ומלוטש. עוד דוגמה? דברו אחד עם השני, תחלקו את הרעיון שלכם וקבלו ביקורות והצעות. נסו אתם לברר באופן אקטיבי איך אתם יכולים לעזור אחד לשני ולשתף אחד את השני. ככה לומדים להיות מנחים ושחקנים יותר טובים. אחד מהשני.
נעים מאוד,
אורי ליפשיץ.
* אני יודע שתיאור הבעיה וגם תיאור הפתרון נכונים כמעט לכל קהילה בארץ. אני, פשוט ממש אוהב משחקי תפקידים.
