לפני שנים רבות פגשתי בידידי נימו בשעת בין ערביים. שוחחנו על תרבות גבוהה ומשקאות נמוכים וציינתי בפניו ששמעתי על יצירה ספרותית מבית אמא רוסיה ששמה היה “מוסקבה פטושקי” שחשקה נפשי לקרוא.
“אתה לא תבין את זה”, הפטיר ידידי בקולו השקט. “אתה לא גדלת תחת החינוך הרוסי, אתה לא… איך לומר… מלנכולי מספיק”
“ובכל זאת” עניתי, “לבטח ישנה דרך?”
“כן”, הוא ענה, “ישנה דרך. דרך שבשביל להתקדם בה אתה חייב לנסוע כנגד השמש באורות גבוהים, תהיה מוכן לדבר כזה?”
חשבתי על זה. אני לא אדם שמתחיב למסלול בקלות ראש, בטח ובטח לא למטרה שכזו. שקלתי את צעדי.
“כן”, החלטתי לבסוף. “אני מוכן”.
“בסדר”, ענה נימו. “ניפגש במעונך מחר בערב”.
“תפנה את כל הלילה”. הוא הוסיף בקול שקט.
שעת השין הגיעה. ליבי פעם כמו דפיקות מתחת לרצפה בזמן שהמתנתי לבואו. פעמון הדלת צלצל כשריקת קטר וחברי הטוב נכנס וצעד בצעדים מדודים לעבר שולחן העץ הרעוע.
“אתה בטוח?” הוא מוודא בפעם האחרונה.
“כן”, אני עונה.
“כשאתה טיפש זה להרבה זמן” הוא ממלמל מתחת לזקנו. מתוך השק הוא מוציא את הפריטים הנדרשים ומניח אותם על השולחן ברוב טקס.
ראשון יצאו בקבוק קפוא ללא תוית וכוס זכוכית קטנה. “זה וודקה” הוא אמר, “קפואה כמו הגיהנום”. לאחר מכן הוא שלף חוברת דקה, “זה הספר, אל תתן לאורך להטעות אותך”, קפטן נימו הזהיר, “הספר נמשך 125 קילומטרים ללא הפסקה”.
“וזה ממני”. הוא הוסיף ושלף בקבוק של מיץ אשכוליות, סחוטות בידיים של יורד ים עתיק, “להקל עליך כשיהיה קשה מדי להתקדם”.
הנהנתי לאות תודה.
“הכללים פשוטים”, הסביר לי הקפטן, “כל פרק אתה שותה כוס של וודקה. אתה יכול ללגום באיטיות תוך כדי קריאה או להוריד כוסית שלמה בסוף הפרק אבל אסור להתחיל את הפרק הבא בלי לסיים. אם קשה לך תשתה מהמיץ, זה עוזר”.
המשכתי להנהן, סופג את ההוראות.
“אני אחזור בבוקר”. הוא אמר ויצא מהדירה. מגפיו הכבדים מהדהדים אחריו בליל החורף היורד.
למה הכנסתי את עצמי?
התיישבתי על כסא העץ החורק, מזגתי לי כוס מהוודקה הקפואה ולקחתי את הספר לידי, מוסקבה פטושקי מאת ונדיקט ירופייב, תירגמה נילי מירסקי.
התחלתי לקרוא את הטקסט הלא ברור, מקפיד לרוקן את הכוסית בסוף כל פרק ולשטוף את המרירות הקפואה עם החמיצות המרירה של האשכוליות.
האותיות על הדפים מתערבבות עם האתנול של המשקה ונוצרת תגובה כימית של הבנה.
אני יושב בשקט ומנהל שיחות עם חברים שאינם שם על כוסית של משקה. גתה רוצה לקנות את נשמתי וקאנט מנער אותי, מנסה להעיר אותי מתרדמתי הדוגמטית בזמן שכולנו עושים לחיים. אני ישן בקרון ומתעורר משריקת רכבת עם הבקבוק בידי. אני רץ במורד הרחוב ומתחמק משני החולפים על פני, האין אני זכאי להיות עייף? האם לא שתיתי אלכוהול רב כל-כך?
בבוקר אני מתעורר ברעד למגע יד זרה כשאני אוחז את צווארי וצווח באימה. נימו מנער אותי עם מבט של צער בעיניו.
הוא אוסף מהשולחן את הבקבוק, הכוס, והספר. מכניס אותם לתוך שק הבד הכבד שלו. הוא פותח את הדלת לשלג שבחוץ.
הוא מסתובב לעברי, “אתה מבין?”
“אני מבין”, אני עונה בגרון ניחר.
הוא יוצא לדרכו ומותיר מאחוריו אדם עצוב ונבון יותר.
