במופע אימפרוביזציה אני עולה על במה ומציע רעיון לשאר השחקנים שאיתי על הבמה, חלק מהפעמים ההצעה הזו מתקבלת ובחלק מישהו מעלה הצעה אחרת, אבל גם כשהצעה מתקבלת היא תמיד מתפתחת ועוברת שינוי. כמעט תמיד ההצעה המקורית תהפוך להיות משהו אחר לגמרי ברגע ששחקן אחר יקבל את ההצעה ויוסיף לה משהו והתוצאה תהיה סינתזה של הרעיונות שלנו וזהו הקסם של אימפרוביזציה. אבל בשביל שהקסם הזה יתרחש באופן מוצלח בקבוצה חייבים קודם כל להרגיש בטוחים עם חברי הקבוצה שלכם, כדי שתרגישו בנוח להעלות הצעות מתוך האמונה שמישהו אחר יקבל אותה ויפתח אותה. זה חשוב לדעת שלא משנה מה תזרקו לבמה שאר חברי הקבוצה יהיו מוכנים לזרוק את עצמם על הרימון האילתורי ולהציל אתכם אם תתקעו.
בל תמיד יהיה את הרגע שזה לא יקרה. לא משום כוונה רעה, יכול להיות שלא שמו לב שנתקעתם או שהשחקנים האחרים חושבים שאתם הולכח לכיוון ספציפי ורוצים לתת לכם את המרחב לפתח את הרעיון שלכם אז הם לא מוסיפים להצעה שלכם. ברגע הזה אתם נמצאים באחד המצבים הכי בעייתיים שיש: אתם מרגישים תקועים לבדכם על הבמה. איך מתמודדים עם זה?
אני חושב שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה לנסות לצמצם את המקרים האלה ככל האפשר. איך? על ידי מתן תשומת לב לרגעים האלו בעבודה השוטפת של הקבוצה. להקפיד בזמן חזרות לשים לב מתי מישהו מפספס הצעה של מישהו אחר, להדגיש לחברים מתי הרגשתם תקועים. לרוב אנחנו מסבים תשומת לב רק כאשר מישהו חוסם אותנו או שהסיפור נתקע אבל אבל מידי פעם חשוב לומר לאנשים גם מה ניסיתם לעשות או איך הרגשתם רק כדי שיוכלו לקרוא אתכם יותר טוב ולשים לב מתי אתם אבודים ובכדי לשפר קשב ושיתוף פעולה ביניכם. זה לא יועיל לאותו הרגע שבו אנחנו נתקעים על הבמה אבל זה בהחלט אמור להקטין ככל האפשר את מספר הפעמים שמשהו כזה מתרחש.
אבל לפעמים תאונות קורות. וכשאנחנו על הבמה, בתוך אורות הזרקורים, מול הקהל והאדרנלין זורם כל אחד יכול לפספס משהו בטעות. אז מה עושים ברגע האמת? כשאנחנו על הבמה ומרגישים תקועים?
הנה כמה רעיונות שאני גיליתי שעוזרים לי להתמודד עם רגעים קשים של בילבול על הבמה:
1. להכניס את הרגש האמיתי לתוך הסצנה – טיפ ששמעתי לראשונה בסדנה מצוינת של רוד בן זאב. אם אתה כשחקן מבולבל או חש לא בנוח על הבמה רוב הסיכויים שהקהל שם לב לזה. אז פשוט קח את הרגש הזה ותכניס אותו לתוך הסצנה. באחת ההופעות של למאבאטי שחקן אחד שיחק ראש שבט שהשתמש בשפה מאוד בוטה כלפי שאר חברי השבט, שחקן אחר ששיחק חבר שבט הרגיש לא בנוח מול הבוטות של השחקן הראשון ובמקום לתת לזה להביך אותו ולשתק אותו הוא הכניס את זה לתוך הדמות ואמר בתוך חבר השבט הצעיר לראש השבט משפט בסגנון ” למה אתה חייב להתנהג בצורה כל כך בוטה אל חברי השבט?”. ככה גם הקהל הרגיש שמתייחסים לבוטות של ראש השבט והוא נהיה דמות יותר אמינה והשחקן השני השתמש במה שעצר אותו בכדי להתקדם ועל הדרך להכניס עומק לדמות שלו.
2. לבקש עזרה מהשותפים שלך על הבמה – לפעמים אם אתה אבוד, אז הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה לסמן לשותפים שלך בצורה הכי גלויה שאתה אבוד בסצנה ולא מבין מה קורה. אני זוכר הופעה מצוינת של “3 פולינג” שבה באמצע מערכון, מולי שולמן עלה לבמה כפי הנראה בתור דמות אחת וענבל לורי הגיבה אליו כאילו הוא היה דמות אחרת מה שהוביל לבלבול מיידי בקרב הקהל והשחקנים כאחד. בכדי להתגבר על הבעיה הדמות של מולי אמרה בכעס “את בכלל יודעת מי אני שאת מדברת אלי ככה?” וכך אותת לה שהם לא מתואמים לגבי את מי הוא משחק כרגע ולמעשה ביקש ממנה להבהיר גם לו וגם לקהל מי הם הדמויות שנמצאות כרגע על הבמה.
3. לפרפל – לפרפל זה מונח מעולם משחקי התפקידים שבא מהביטוי to propel forward ומשמעותו לקדם את העלילה הלאה. אם אתם מסתבכים בנקודה מסוימת ומרגישים אבודים לפעמים אפשר פשוט להעביר את העלילה קדימה במגוון דרכים: לצאת למונולוג, לעשות קריינות של מעבר זמן או פשוט לחתוך לסצינה הבאה. לאחר מכן אפשר להמשיך הלאה ולתת לסצנה הקודמת להתפוגג או לתת הסבר בדיעבד “אתמול הכל היה כל כך מבולבל בראש שלי אבל היום הכל ברור, אני אוהב אותה!”.
אלו הרעיונות שעלו לי לראש ואני מקווה שהם יעזרו לכם. אם יש לכם שיטה אחרת שעוזרת לכם להתמודד עם הרגעים הקשים האלו על הבמה, ספרו לי.
