[13 לדצמבר 2018]
היום עשיתי טעות בעבודה, אפילו לא טעות גדולה. זו לא הטעות הראשונה שלי (זו השנייה, יש לי רשימה שמתעדכנת) וזו בטח לא תהיה האחרונה. אני זוכר את רוב הטעויות המקצועיות שעשיתי. את הפקודה שהקשתי לפני 18 שנה ששיתקה מערך הספקה לחצי יום, את הפרמטר שרשמתי בלי פסיק שעיכב עבודה של פרויקט ליום שלם ואת כל השאר. המפקדת הראשונה שלי בצבא אמרה לי בראיון הראשון "מי שלא עושה, לא טועה. אז אם עוד חצי שנה לא עשית שום טעות אני אדע שלא עשית מספיק" ולקחתי את לליבי.
זו חלק מהסיבה שעד היום בראיונות עבודה אני תמיד שואל "מה הייתה הפשלה המקצועית הכי גדולה שלך?" ואני תמיד חושד במי שאין לו תשובה. מבחינתי זה אומר שאין לו ניסיון או שהוא לא אדם שמודה בטעויות שלו כדי ללמוד ולהשתפר מהן (מי שיש לו יותר מדי לספר בתשובה לשאלה הזו גם קצת חשוד).
הבעיה היא שאני אדם נוטר טינה, גם כלפי עצמי. זו הסיבה שאם אני אראה מישהו מתנהג בצורה רעה מבלי להיתנצל אחר כך אני יכול לסרב לעבוד עם אותו בן אדם למשך שנים, גם אם האדם שהתייחסו אליו בגסות לא היה אני. חוסר היכולת לסלוח זה אחד מהדברים שאני אקטיבית עובד על לשנות בי כבר שנים.
במהלך שנות העבודה העצמית הזו גיליתי שהרבה יותר קל לפתור את הבעיות שיש לך עם אחרים מאשר את הבעיות שיש לך עם עצמך אבל אני עובד על זה.
הדבר שהכי עוזר למצב הזה הוא להקיף את עצמך באנשים חכמים, טובי לב ושאתה באמת מעריך. ככה כשאתה תעשה טעויות הם יסלחו לך כי הם חכמים ולכן יודעים שטעויות הם חלק מעשייה ושאיפה למצוינות והם יסלחו לך על הטעויות בכנות כי הם טובי לב והם אנשים שאתה מעריך אז אתה תקבל את הסליחה שלהם כסימן לכך שהטעות הזו היא משהו שאפשר ושצריך לסלוח עליו ואולי יום אחד תעשה כן גם אתה.
יש לי מזל גדול שאני מוקף במשפחה של אנשים כאלו, שאני עוסק בתחביבים שלי עם אנשים שכאלו, שאני מקליט פודקאסט עם אנשים שכאלו ועובד בחברה שלמה של אנשים כאלו.
