מי שהסתובב ברחוב דב הוז בתל אביב לאחרונה לא היה יכול שלא לשים לב לפס ורוד וחצוף שמטייל על פני הרחוב ומתעתע בעוברים ושבים. הרבה אנשים עברו ברחוב ותהו מהו הפס הזה? מי עשה אותו? מדובר בסוג חדש של אומנות אורבנית או סתם ונדליזם?
מה שהפתיע אותי היה שמעט מאוד אנשים ניסו לגלות. אנשים שוכחים שהדרך הראשון שצריך לעשות כדי להגיע למקומות מופלאים זה לצאת לדרך. להחליט החלטה ולעשות מעשה. זו הדרך היחידה לחיות.
מהרגע הראשון שראיתי אותו, אני מאוד חיבבתי את הקו הקטן והשובב הזה שמטייל לו על פני בניינים שלמים ברחוב, מתעלם מדלתות סגורות, עוקף בנימוס את כוח המשיכה, יוצא מהדלת ונכנס מהחלון.
ולפעמים נכנס כאורח פתע לתוך חדר מדרגות או חצר אפרורית, הופך אותם ליצירות אומנות בפני עצמם. מתעקש על צבעוניות שמחה באפור העירוני.
החלטתי לעקוב אחרי הקו הזה במסלול המשעשע שלו לאורך הרחוב. טיפסתי על גדרות, תהיתי אם הצמחייה סובלת מהצבע (היא לא, באחד המקומות הצבעים המסתוריים השאירו פתק שטען שמדובר בצבע מתכלה שלא פוגע בצמחייה. הם בסדר מי שהם לא יהיו), התכופפתי מתחת למרפסות נמוכות וקפצתי מעל מכוניות חונות. המסע היה קשה ומלא חתחתים אבל לא אדם שכמותי יוותר על מסע בעקבות האמת.
והאמת. כמו תמיד, was out there.
תפסיקו לקרוא פה אם אתם רוצים לשמר את המסתורין או ללכת לגלות בעצמכם (אני ממליץ).
גיליתי, לאחר זחילה אינדיאנית לתוך כניסה צרה לבניין, שהקו מגיע לסוף המסלול שלו בתוך “הקיבוץ – גלריה לאומנות ישראלית“. בפנים יש אנשים נחמדים שנותנים לך סוכריות שוש ארוכות בצבע ורוד ומסבירים לך שקוראים לפס הזה “פארויקט גוסטאב”, מיצג אומנותי על הפרת המרחב הציבורי.
בטח אפשר לכתוב פה משהו על המצב החברתי בארץ או ההפגנה ביום שבת ששם טוענים שנחצו כל מיני קוים. אולי גם שווה לדבר על זה שקו ורוד במרחב הציבורי מתקשר אוטומטית לקהילת הלהט”בית (או הלב”טית, או איך שהם רבים ביניהם על לקרוא לעצמם).
לטעמי המרחב הציבורי בארץ הוא טרה אינקוגניטה, ארץ לא נודעת. חלק מאיתנו רומסים אותו בפרעות מתוך אותה תחושת בעלות שנתנה ל”ישראלי המכוער” את האופי הפוגעני שלו וחלק מאיתנו לא נוגעים במרחב הציבורי כי אנחנו מתחשבים יותר מידי בשאר הציבור. נחמד לראות שיש אנשים שלא נופלים לאחת משני הקבוצות הללו. אנשים שרוצים ליצור משהו יפה במרחב הציבורי, בין אם זה יצירת אומנות או ניסיון לשנות לטובה את סדרי העדיפות של המדינה.
לסיכום, זה כיף לגלות דברים וזה חשוב לזכור תמיד שאם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.
אבל הכי חשוב, כמו שכבר אמרתי, זה להחליט החלטה ולצאת לדרך.
“קו לגוסטאב*”: המגיע לגלריה הקיבוץ מצד רחוב פרישמן יפגוש בקו ורוד עז, היוצא ממרכז המדשאה המרובעת שבמתחם “מעונות עובדים” בפינת הרחובות פרישמן ודב הוז. הקו הוורוד, צבוע בהקפדה ברוחב של כחצי מטר, יתקדם ברחוב דב הוז באלימות עיקשת על גבי המדרכות, על הכביש, על קירות כמה מן הבתים, למשל “בית צעירות מזרחי” (בניין המחאה), יטפס על בית מגורים שנועד לשימור, דרך גדרות-חיות. הקו יהפוך בדרכו את הרחוב עצמו לפסל מרחבי, עד שיגיע למרכז חלל הכניסה של גלריה הקיבוץ שבדב הוז 25. שם ייבלם הקו וייאסף על ידי גורן העשויה משברי אספלט, שהובאו לגלריה על ידי האמנית הגר מיטלפונקט.
עוד יוצגו בחלק זה של הגלריה שתי עבודות וידיאו.
באחת מהן נראית האמנית כשהיא מכסה ומוחקת קו ורוד, המטפס על שלד בניין בבנייה בן שלוש קומות, במזכרת בתיה, מקום מגוריה. עבודה שנייה מוקרנת על קיר עם דלת, שבאמצעותו חסמה כמעט את המעבר לחלק הפנימי של הגלריה, שבו מציג אלעד ערמון.
הצופה חייב לעבור דרך עבודתה של מיטלפונקט, כדי לפתוח את הדלת המובילה אל תחום עבודתו של ערמון. הדימוי המוקרן של מיטלפונקט פולש אל תוך המרחב החבוי של ערמון.
*גוסטאב שטיינשניידר, על שמו קרוי הקו, העובר גם דרך ביתו בדב הוז 20, היה פילוסוף אינטלקטואל אשר עם עלייתו ארצה מאוסטריה דבק בהגשמה דרך עבודת כפיים ובחר להיות מנקה רחובות.