[אזהרה: ספוילרים למנדאלוריאן]
בואו נתחיל ישר מנקודה עקרונית, אני לא חושב שהמנדלוריאן (IMDB) היא סדרה כל כך טובה. אבל היא מאוד כייפית, אני אישית נהניתי ממנה מאוד ואני מבין ותומך בהצהרה שהיא “סוף סוף משהו שמרגיש כמו מלחמת הכוכבים”. למה המנדלוריאן מרגישה כמו מלחמת הכוכבים המקורית? כי היוצר שלה, ג’ון פבארו (Jon Favreau), מבין מה הפך את מלחמת הכוכבים המקורית להצלחה שהיא היתה.
וזאת בניגוד ליוצרים אחרים (אני מסתכל עליך, ג’י ג’י אברהמס) שלא ניסו ליצור משהו שממשיך את המאפיינים של מלחמת הכוכבים אלא רצו לספר סיפור אחר שמתרחש באותו ייקום של מלחמת הכוכבים. אין שום דבר רע בזה. הייקום של מלחמת הכוכבים הוא יקום מגניב ומוכר ואפשר לספר בו הרבה סיפורים מעניינים. אבל הסיפורים הללו לא יהיו סיפורים שמרגישים כמו העולם של מלחמת הכוכבים.
אני רוצה לנסות לפרק כמה מהדברים שלדעתי המנדלוריאן עשתה נכון כדי ללכוד את המהות של מלחמת הכוכבים. למי שהרעיון של להבין מה נותן את ההרגשה של עולם מסוים אני ממליץת להאזין לפרק 21 של הפודקאסט על כתפי גמדים שמדבר על איך להריץ משחק תפקידים בתוך עולם קיים. אז בואו נתחיל ברשימה שלנו “דברים שהמנדלוריאן עושה נכון בשביל להרגיש כמו חלק ממלחמת הכוכבים”:
סדר גודל: מלחמת הכוכבים אולי עסקה בנושאים הגדולים של שליטה בגלקסיה, כוכבי מוות ענקיים ומלחמות בין ארגונים גדולים אבל הקונפליקטים בחשובים תמיד הצליחו להתמקד בפעולות של קבוצות קטנות. המסר של מלחמת הכוכבים תמיד היה ש-“אנחנו” יכולים להשפיע (“We can make a diffrence”) והאנחנו המדובר תמיד היו קבוצה קטנה. גם במתקפות גדולות, כמו ההתקפה על כוכב המוות, תמיד היו חוליות קטנות. תמיד היה סיכון של האינדיוידואל. קרבות של ציי חלל ענקיים מעניינים הרבה פחות מקרב בין כמה צוותים קטנים שלכולם יש משהו להפסיד.
הכל אישי: טרילוגיית מלחמת הכוכבים המקורית היא כנראה הסכסוך המשפחתי המפורסם ביותר בעולם. אבל הלב של הסיפור לא היה מחובר לעובדה שזה היה סכסוך משפחתי. מה שהיה חשוב זה שהכל היה אישי. יכולנו להבין ולהזדהות עם הרגשות שהניעו את הדמויות. בטרילוגיה המקורית היה הרבה אנגסט נעורים ודראמות בין אב לילדיו, במנדלוריאן יש את הרגש המכריע של דאגה למישהו שתלוי בך, את הצורך האנושי בקשר בינאישי. בהתחשב בכך שרבים מאוהבי טרילוגיית מלחמת הכוכבים המקורית הם הורים עכשיו זה ממשיך לפרוט על אותם מיתרים, רק בסולם אחר.
לכלוך: כנראה הדבר שהיה הכי חסר לי ביצירות אחרות. במלחמת הכוכבים הכל תמיד מרגיש קצת מלוכלך. מלבד בצד של האימפריה, של הרעים. שם הכל נקי ומבריק וחסר פרצופים. לכל דבר יש טקסטורה, לחלליות יש בליטות ומיכשור מכל הכיוונים. מסתובבים הרבה בחוץ איפה שיש שמש, וקרקע (לא ריצפה! קרקע). אחד מההישגים הגדולים של המנדלוריאן זה שכל כוכב מרגיש שונה ומלוכלך בדרך אחרת: כוכבי חול, בוץ, מים, ג’ונגל, תעשייה, סלעים. והדמויות נמצאות בתוך הלכלוך. זה כל הסוד. בסרטים אחרים נמצאים בבנין או בחללית ורואים את העולם דרך חלון. לא במנדלוריאן. במנדלוריאן אתה הולך בחוץ. אנחנו צועדים לצד הדמות בתוך העולם, לא צופים פסיביים יחד איתם. “אבל למה השריון של מנדו נקי וחלק”, אתם שואלים? ובכן, הוא מתחיל ככה כל פרק כדי שנוכל לראות אותו מתלכלך, מתמלא בבוץ, מתכסה בחול, מיצי קיבה ועוד.
“אף פעם אל תגיד לי את הסיכויים” (“Never tell me the odds”): סדר גודל קטן זה לא הכל. מלחמת הכוכבים המקורית תמיד טיפחה את המיתוס של מעטים מול רבים. הגיבורים שלנו תמיד היו מעטים, ועם פחות נשק ופחות יכולות מהאויבים שלהם. בכל הפרמטרים. מהרגע שהגיבורים הם חלק ממשהו גדול יותר זה כבר מרגיש אחרת. בגלל זה אנחנו אף פעם לא ממש הרגשנו את אוירת המעטים מול רבים בסרטים של ג’יימס בונד למשל. כי שם גם כשהוא לבד מול עשרות אויבים הוא עדיין חלק מהסוכנות MI6 ומהממשלה הבריטית. הוא לא לבד, יש לו גב. אבל לא המנדלוריאן, ולא אנחנו.
שום דבר לא עובד כמו שצריך: בכל תוכנית פשוטה שמנסים לבצע במנדלוריאן תמיד משהו ישתבש. האויב יהיה גדול מהצפוי, השותפים יבגדו בנו, הדבר שאמור להיות שם לא יהיה שם. למה? כי היקום שונא את מנדו. אבל בסוף הוא יצליח בכל זאת. אנחנו הצופים לא רוצים שהוא יכשל אבל אנחנו יודעים ששום דבר לא הולך לפי התוכנית. ואנחנו רוצים לראות איך הגיבורים שלנו מסתגלים ומצליחים להתגבר. אם זה קל להם אז קשה לנו להזדהות עם הדמויות. למה? כי החיים קשים.
טכנולוגיה עתידנית גרועה (low tech futurism): מלחמת הכוכבים תמיד היתה מלאה בטכנולוגיה מעפנה. והטכנולוגיה הזו תמיד נגעה לליבי. יש הולוגרמות אבל הם לא משהו. צריך לחבר דברים כדי שיעבדו. מתקנים דברים עם כלי עבודה ולא עם כלי לייזרים מגניבים. זו אווירה דומה מאוד למה שעשו בגרסה החדשה של Battlestar Galactica, הרוב מרגיש מכני וקיים. בניגוד גס למסע בין כוכבים שם הכל חלק ודיגיטלי.
ג’אנר ברור: טרילוגיית מלחמת הכוכבים המקורית היתה סרט סמוראים פנטסטי. היא אולי התרחשה בעתיד, על ספינות חלל, עם רובי לייזר. אבל היא היתה סרט סמוראים. המנדלוריאן היא מערבון. אבל במקום להשאיר את זה ברמת הסאבטקסט פה מעלים את זה ל120% עם שימוש בכל טרופ קיים של הז’אנר: עיצוב הבגדים, מוזיקה, עיצוב העיירות, אופי הבעיות, בחירת מיקומים של עיירות ספר, “עיירות כרייה” עם הבעיות שלהן, פראים אציליים. זה כמובן מגיע עם מטען של בעיות אופיניות למערבונים כמו העלילה הברורה, התוצאה הצפויה והדמות הראשית הסטואית. אבל זה בסדר. למה? כי זו בחירה מודעת, ברורה ואחידה.
לכל אחד יש את הסיפור העצוב שלו: שמתם לב לזה? לכל אחד ביקום של מלחמת הכוכבים יש את הסיפור העצוב שלו. כן, יש תימות קבועות של “אובדן בעקבות המלחמה” או “רקע אישי קשה”. אבל לכל אחד יש את הסיפור האישי *שלו*. כמעט כל מי שנפגוש במנדלוריאן מגיעים עם סיפור עצוב משלהם. זה חלק ממה שמאפשר את ההרגשה של האפשרות לגאולה ועולם עשיר. אנחנו רואים פה את האנשים ששרדו את כל הדברים הנוראיים שראינו במלחמת הכוכבים.
גאולה (Redemption): בבסיסו, התימה הכי חשובה במלחמת הכוכבים היא תמיד גאולה, גאולה עצמית אמיתית. כזו שדורשת קורבן ושמגיעה בעקבות ההבנה שהדרך שלך היא שגויה ושאתה מוכן להשתנות למען מישהו אחר. זו היתה הסיבה מדוע לוק הסגיר את עצמו לאימפריה בניסיון להציל את אבא שלו, זה היה סוף המסע של דארת’ ויידר, וזה היה הלקח המהדהד של הטרילוגיה המקורית. דרכים ישנות ננטשות לצד הדרך ומוקרבות בשביל הדרכים החדשות. במנדלוריאן אנחנו רואים את התימה הזו מהדהדת כל הזמן. דמויות משנה מקבלות אפשרות לגאול את עצמן וחלקן מצליחות להתגבר על טבען וחלקן לא.
לסיכום, לכל יצירה או עולם סינמטי יש קאנון משלהם. והדרך להישאר נאמן לרוח של הקאנון זה להבין את מרכיבי הבסיס של הקאנון הזה. אלו יכולים להיות אלמנטים נרטיביים, תימות מרכזיות, תפיסה עיצובית, או מיליון דברים אחרים. לא חייבים לתפוס את כולם בשביל ליצור משהו ש”תופס” את הרוח של הקאנון אבל חשוב לזהות את אבני הבסיס המרכזיים ולתקשר איתם ישירות. זה יכול להיות על ידי להישאר נאמנים לרוח המקורית או על ידי שבירה מכוונת וברורה שלה. כל דבר שמתכתב עם הרוח המקורית יכול להמשיך אותה או לשנות אותה. אבל, כמו שראינו שוב ושוב, להתעלם מרכיבי הבסיס הזה פשוט שומט את הרגליים מתחת לכל ניסיון ליצור המשך ראוי.
