אתמול קרה לי אחד מהרגעים הכי מעוררי תקוה שקרו לי מזה הרבה זמן. עברתי על טפסי הגשה של מועמדים לקורס ניהול מוצר ללוחמים ופצועים וכל אחד מההגשות מילא אותי באופטימיות. איזה אנשים מדהימים יש לנו בארץ, איזה עם מעורר השראה.

רגע, אני אתחיל בהתחלה. אחד הפרויקטים הכי מרגשים שאני חלק מהם נקרא ProductGO וזה פרויקט שמטרתו לקחת לוחמים ופצועים בצה"ל ולהכשיר אותם לתפקידי ניהול מוצר בצבא. כל הקורס הזה הוא win-win-win מטורף. הלוחמים מקבלים הכשרה טכנולוגית עם מקום עבודה מובטח לצבירת נסיון בסופה, הצבא מקבל אנשים איכותיים לתפקידים שיקדמו את היכולות שלו, ומנטורים מהצבא שלוקחים חלק בקורס מקבלים התנסות בניהול צוות ההתקדמות מקצועית.

רשימת המועמדים לקורס מלאה בכל גוון של אזרחים שתורמים לביטחון המדינה שלנו: כל גוון עור שיש בחברה הישראלית, חילונים ודתיים, גברים ונשים, גבוהים ונמוכים. הדבר היחיד שמשותף לכולם זה שהם כולם מוכנים להגן על המדינה הקטנה שלנו בחייהם.

אני עובר על טפסי הקבלה ביראת קודש ומסכם את הנתונים. יש מעט מקומות והרף מאוד גבוה. הרבה פה לא יתקבלו למרות שבבירור מגיע להם. הייתי רוצה ללכת לכל אחד מהם ולהגיד לו תודה בין אם הוא יתקבל או לא.

הקורס הזה הוא יוזמה משותפת של עמותת בוגרי ממר"ם הנהדרת (היי יוסי!) וקבוצה של חברות ועמותות שמשקיעות המון מאמצים כדי לתמוך ביוזמה הזו. הם גייסו את חן ראובני, אלעד ישר אותי לתוך ההזדמנות הנהדרת הזו. כתבתי כבר בעבר על עד כמה האקוסיסטם הטכנולוגי האמיתי בישראל הוא מקדם, מסייע, ותומך ביוזמות ונסיונות לשפר את החיים במדינה הזו והיוזמה הזו רק מדגישה את האחווה הזו.

קל מאוד להתמלא בייאוש עם כל מה שמתרחש סביבנו. הדרך היחידה לשמר תקווה  היא להסתכל סביב ולחפש את האנשים שמנסים לשפר ולעזור, שיוזמים, שמקדמים, שמעודדים, ושלא שמחפשים רק תהילה וקידום עצמי, ולשאול את עצמכם "איך אני יכול לעזור לאנשים האלו?". ככה אני מצאתי את עצמי בפרויקט הזה.