כשמישהו מספר לי על זוג נשוי שנפרד בגלל סיבה מטופשת, סטארטאפ שנסגר בגלל ריב שולי, או מפלגה שהתפרקה בגלל אי הסכמה קטנונית אני בדרך כלל ממלמל “It’s never about the cake”. מה הקשר לעוגות? ובכן.

לפני עשור או שניים הייתי בפסטיבל אימפרוב בפינלנד והשתתפתי בסדנת משחק מדהימה בשם “It’s never about the cake”. בתחילת הסדנה המנחה ביקשה שני מתנדבים שישחקו סצנה. הסצנה היתה עבור בעל ואישה, והסיטואציה היתה שהאישה הכינה עוגה לכבוד חגיגת יום ההולדת של הבעל והבעל חזר הביתה מאוחר בלילה ואכל את העוגה. בבוקר הם רבים על כך שהוא אכל את העוגה ונפרדים.

אחרי הסצנה המדריכה שאלה אותנו “האם הסצנה הרגישה מציאותית?”. “לא”, עניתי מיד. “למה?” היא שאלה. והייתי צריך לעצור ולחשוב על זה לרגע.

“כי אם כל הבעיה היתה שהוא אכל את העוגה, הוא היה מתנצל כי זה היה בטעות והיא היתה סולחת לו”. “נכון”, המרצה ענתה, “אם הם נפרדים, זה לא היה בגלל העוגה. העוגה היתה זרז, היא היתה תירוץ, היא היתה הקש ששבר את גב הגמל. אבל היא לא הייתה הסיבה. הסיבה יכלה להיות שהוא אף פעם לא מתנצל, או שהוא לא מקשיב, או שהוא אף פעם לא מראה הערכה למאמץ שהיא משקיעה בו. זה אף פעם לא בגלל העוגה”.

המטרה של הסדנה היתה ללמד אותנו על סאבטקסט ואיך הוא בא לידי ביטוי בתוך סצנות. כשהאישה אומרת “למה אכלת את העוגה?” היא בעצם אומרת “למה אתה תמיד מזלזל במה שאני עושה”. אבל כמו רוב התובנות העמוקות בעולם המשחק הנושא האמיתי היה ניתוח של התנהגות אנושית. קל לנו להיטפל למשהו מטופש ושטחי כי התמודדות עם האמת העמוקה דורשת מאמץ ואומץ.

אני חושב ש-“It’s never about the cake” זה אחד מהלקחים הכי חשובים שלמדתי בחיים. הלקח הזה חשוב כל כך כי הוא עובד גם ברובד החיצוני, של איך אנחנו תופסים את העולם, וגם ברובד הפנימי, של איך אנחנו מבינים את עצמנו.

הרמה החיצונית היא פשוטה יחסית: כשאנחנו שומעים על זוג נשוי, או חברת סטארטאפ, או מפלגה שהתפרקו בגלל סיבה מטופשת אנחנו צריכים לחשוב יותר לעומק. הסיבה המטופשת היא רק העוגה. הסימפטום. היא לא הבעיה האמיתית. אם אתם מאמינים לסיבה המטופשת אז אתם צריכים לעצור, לנשום נשימה עמוקה ולהתעמק. אל תתנו לעצמכם להאמין בשטויות. השותפים לא התפרקו בגלל הויכוח מי מקבל חצי אחוז יותר , הם התפרקו בגלל מאבק האגו שעמד מאחורי חצי האחוז הזה. הזוג הנשוי לא נפרד בגלל שהוא שכח את יום הנישואים שלהם, הם נפרדו כי לצד אחד לא היה אכפת מספיק בשביל לתחזק את הזוגיות ולצד השני נמאס להשקיע את כל העבודה.

ויש גם את הרמה הפנימית של התובנה הזו. ההבנה שאם אנחנו ממש מתעצבנים בגלל משהו לא חשוב אז אנחנו לא מתעצבנים בגלל משהו לא חשוב. יש פה משהו אחר מתחת לפני השטח. ואם לא נשקיע את הזמן ונחפש את הסיבה היותר עמוקה אז נבזבז את ימינו בלהניח דליים לתפוס את הטיפות שנוזלות מהתקרה במקום לנסות לתקן את החור שגורם לדליפה. זה אתגר ממש קשה כי הוא דורש מאיתנו להיות קשובים ובמודעות עצמית ברגעים של כעס. אחרי הכל אדם זועק את שחסר לו. אבל אם אנחנו שואלים את עצמנו למה כעסנו כל כך והתשובה שיש לנו היא “בגלל העוגה” אז אנחנו עסוקים בלהתחמק מהאמת, העוגה היא שקר.

ויכול להיות שזה בסדר לעכשיו. יכול להיות שאנחנו צריכים את השקר הזה. יכול להיות שהאמת שמתחת לפני השטח מפחידה מדי בשביל שנתמודד איתה ברגע זה. הרי כל שנאה או כעס גדולים הם קופסה שמאכסנת משהו אחר. קחו נשימה עמוקה והיו סלחניים כלפיכם.

בנתיים נקטו בצעדי מניעה. הבינו שבנושא של העוגה אתם לא מגיבים בצורה רציונלית. נסו לקבל חוות דעת אוביקטיבית. התייעצו עם חברים ומשפחה. אולי עם איש מקצוע אם העוגה מטרידה אתכם באופן עקבי וחוזר.

נסו למצוא מישהו שאתם יכולים לדבר איתו על העוגה הזו ועל הכעס שאתם מרגישים בגללה. תשקיעו זמן ומאמץ ליצור מקום שבו השאלה “למה העוגה הזו מכעיסה אותנו כל כך” יכולה להישאל. גם אם אתם עדיין לא מוכנים לבטא בקול את התשובה. תנו למקום הזה לגדול ולהכיל את התשובה.

אני מזמין אתכם להסתכל על העולם שסביבכם בעיניים של אופה. חפשו את הוויכוחים הסוערים והדיונים האלימים לגבי העוגות השונות. האזינו לצעקות ולזעם לגבי חוסר הדיוק בהוראות המתכונים, לגבי הבדלי הטמפרטורה ודרכי ההגשה שגרמו לעוגות לצאת כפי שיצאו. ואל תשכחו לשניה שזה אף פעם לא בגלל העוגה.