כששאלו את מקס ובר, מה תנאי הבסיס הראשוני לקיומה של מדינה הוא ענה תשובה מדהימה בעיני, תנאי הבסיס לקיומה של מדינה הוא “מונופול על האלימות”. ככל שחשבתי על זה יותר ההגדרה הזו נהיתה יותר מהותית בעיני. כי בסופו של יום, אם המדינה לא יכולה לתת לי ביטחון אני אצטרך למצוא מישהו שכן. ככה התחילה המאפיה האיטלקית, ככה התחילו הרבה מהפכות בעולם. תושבים חיפשו מישהו שיגן עליהם ברגע שהממשלה הפסיקה. אגב, שלא תבינו לא נכון, אני חושב שמשטרת ישראל מורכבת ברובה משוטרים מצוינים שמנסים לעשות את העבודה הכי טובה שהם יכולים בנסיבות מאוד מורכבות. אבל המשטרה מוציאה לפועל את המדיניות של הממשלה ואם המדיניות הזו היא לוותר על המונופול של המדינה על האלימות וליצור בפועל מיליציות עצמאיות אז למשטרה אין ברירה בעניין.
זוכרים את המקרה של שי דרומי? חקלאי מדרום הארץ שירה למוות בפורצים? תוצאה ישירה של מדיניות שבמשך שנים איפשרה למשפחות פשע לפעול בדרום הארץ ללא תגובה באופן שמסכן את חייהם ופרנסתם של החקלאים. אז מה עושים? מעבירים את “חוק דרומי“. חוק שפוטר מאחריות פלילית את מי שפועל בכוח כנגד פורץ. האם החוק צודק? אולי. האם החוק מעביר את המסר שאזרחים צריכים לדאוג לעצמם? בהחלט. וזה שגלעד ארדן, שר הביטחון לשעבר המשיך להזרים כלי נשק לידי אזרחים לא עזר.
אז כן, אני מאמין שהשלטון הקיים בישראל מפקיר באופן עקבי את המונופול שלו על האלימות ואני מאמין שזה מה שבסופו של דבר יביא לסופה של מדינת ישראל. הפעם הראשונה שהתחלתי לתהות לגבי הנושא הזה היה לגבי ההתנחלויות. ובבקשה אל תתיחסו לדוגמה הזו כדוגמה מפלגתית. זו לא שאלה של ימין מול שמאל. היו התנחלויות גם בתקופת שלטון השמאל והבעיה היתה אותה בעיה. הסיבה שהמחשבה עלתה בראשי היא שחבר שלי מהעבודה בזמנו, שגר בהתנחלות, היה מקבל יום חופש פעם בחודש כי הוא היה בכיתת כוננות. מצד אחד זה היה ממש מתחשב מצד מקום העבודה שלנו. מצד שני, איזה משוגע זה? אדם מבוגר, עם ילדים קטנים, אזרח בישראל, צריך לבלות לילות עם נשק, בשמירה על הישוב שלו. דבר שאני עשיתי בגיל 20 כחייל בגלל שהאמנתי אז, כמו שאני מאמין היום, שזו האחריות של המדינה לשמור על האזרחים שלה.
אבל מדינת ישראל לא הצליחה להגיע למצב של שמירה על האזרחים שלה. ובגלל זה תושבים בהתנחלויות מארגנים שמירה משלהם. מפקיעים את המונופול של המדינה על האלימות. וזה לא פלא שבמרוצת השנים מתנחלים הפכו פחות ופחות מחויבים לקבל עליהם את המרות והחוק של ממשלת ישראל. אם הממשלה לא יכולה להגן עליהם, למה שהיא תחליט לגביהם בנושאים אחרים?
זה יהיה קל מאוד לחשוב שאלימות בהקשר הזה כוללת רק אלימות פיזית, אבל זה לא נכון. אלימות כלכלית היא כלי דומה מאוד בהקשר הזה. אזרחים חרדים בישראל יודעים שאם הם לא יתמכו במנהיגים הנוכחיים שלהם בכדי לדאוג שהם ימשיכו לקבל ממון מהמדינה הם לא יוכלו לשרוד ולתמוך במשפחות שלהם. כתוצאה מכך קל מאוד לראות שאין למדינת ישראל יכולת לאכוף את חוקיה והחלטותיה בקרב חצרות הרבנים. המשבר הבריאותי האחרון שלנו הדגים יפה מאוד שההנהגה החרדית לעיתים לא רואה עצמה כפופה להחלטות הממשלה.
ארגון להב”ה, שהוא ארגון דתי גזעני מנסה לכפות הפרדה גזעית בין יהודיות ובני דתות אחרות. הארגון מפקיע באלימות וטרור את זכות הבחירה במי לאהוב. ארגון שהמתהדר לעיתים קרובות במעשי האלימות שהוא מבצע בגזענות מוצהרת. וממשיך לפעול באין מפריע.
אתמול (יום שלישי) התקיימה הפגנה בתל אביב כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אמיר אוחנה. במהלך ההפגנה קבוצה של כעשרה אנשים, כפי הנראה מחברי ארגון אוהדי בית”ר לה פמיליה. הסתננו להפגנה ותקפו באלימות מפגינים. האירוע צולם על ידי הצלם אסף שפיר שעקב אחרי הקבוצה מההתפרעות האלימה ועד שפגשו שוטרים שלא עשו דבר בנושא.
אז מה יש לנו? קבוצות וארגונים שמפקיעים לעצמם מהמדינה את הכוח לפעול באלימות כנגד מי שהם מוצאים לנכון. במקרה הטוב בתמיכה בשתיקה מהממשלה במקרה הרע בעידוד אקטיבי. נוסיף לכך שחלק נרחב מהסיבה לחוסר הביטחון של האזרחים היא הפגיעה העקבית בכוחות המשטרה על ידי הממשלה הנוכחית. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שיותר אזרחים יבינו שהדרך לשמור על זכויותיהם ועל בטחונם היא לארגן להם מיליציות משל עצמם. אחרי הכל ממשלת ישראל מבהירה שוב ושוב שאם אתה רוצה לעשות משהו, הדרך הטובה ביותר היא להיות מיליציה חמושה כדי שיהיה יקר מדי למערכת להתעסק איתך.
כמו שאני מכיר את המדינה שלנו, יגדירו “חייל מיליציה” כעבודה מועדפת כדי שלחיילים משוחררים יהיה איפה לעבוד. זה יראה טוב באחוזי האבטלה וחברי הממשלה יוכלו לטפוח לעצמם על השכם בזמן שהם קורעים לגזרים את המדינה שלנו.
