אתמול היתה חזרה של למאבאטי, עבדנו על סוגים שונים ומתקדמים של עריכת סצנות. כשעשינו חזרות כאלו לפני כמה שנים אני זוכר שאמרנו "וואו, כלים חדשים לערוך סצנות. קול. מעניין איך משתמשים בזה נכון". וזה נהדר, ככה לומדים. אבל בימינו תהליך הלמידה והעבודה שלנו כל כך שונה.

כיום אנחנו שואלים את עצמנו שאלות אחרות לגמרי. עכשיו התהייות הן מעבר ל-"איך משתמשים בעריכה הזו נכון?". היום אנחנו שואלים "מה ההשפעה של הסוג הזה של עריכה על הסצנה?", "מה האפקט שנוצר עבור הקהל?", "איך העריכה הזו משפיעה עלינו השחקנים?", "מה קורה כשמשתמשים בעריכה הזו לא נכון והיא מרגישה "צורמת"? האם האפקט הצורם הוא גם משהו שאפשר להשתמש בו?", "האם יש מהלכים מסוימים שעריכה ספציפית יכולה לעודד?". פתאום אנחנו מגלים עולם חדש לגמרי של עבודה ועומק. לפתע ארגז הכלים שלנו לא כולל רק דברים שמתרחשים בין הדמויות או בין השחקנים כחלק ממופע אימפרוב אלה רמות עומק אחרות לגמרי: בינינו לבין הקהל, בינינו לבין המרחב בבימה ומחוץ לה, בינינו השחקנים לבינינו הדמויות, בין הסצנה לבין הסצנות האחרות. היום אני יודע שאם אני רוצה להשפיע על כל השחקנים בסצינה אני יכול לעשות את זה בלי לומר מילה אחת, רק על ידי סוג העריכה שאני בוחר להשתמש בה, הקצב שבו אני עושה את העריכה או הבחירה הפשוטה של לאיפה לחתוך.

אני לא חושב שזה מחדש הרבה. רוב העקרונות הגדולים הם ברורים, כולם יודעים שבחירה בפלטת צבעים נכונה מעודדת תגובה רגשית, אבל לא כולם יודעים לגרום לך לבכות בקולנוע כמו פיקסאר. גם ברור לי שכל עורך וידאו טוב לומד בתחילת הדרך שהעריכה משפיעה על כל הסצנה כי עריכה זה אחד מהכלים הכי בסיסיים שעורך משתמש בו. אבל אני גם יודע שעורכים מתחילים עורכים בכדי להציג את השחקנים והסצנה ועורכים מתקדמים גורמים לעריכה להדגיש את הסצינה ועורכים מדהימים מספרים את הסצינה כולה רק באמצעות העריכה. כשאתה מאלתר יש לך כל הרבה כלים לעבוד איתם שלפעמים אתה מתעלם מהכלים הסובטילים שיוצרים את האפקטים החזקים ביותר: בחירה בסוג הנכון של עריכה, להישאר בשקט או לבחור לא לערוך ולקחת את הזמן לפתח דברים באיטיות.

בסופו של דבר הקלישאות נכונות. זו הדרך ולא היעד, זה מי שאתה בוחר לעשות איתו דברים ולא מה שאתם עושים. ממילא עם האנשים הנכונים אתם תעשו את הדברים הנכונים. אבל חשוב לזכור: לפעמים ההחלטה הקטנה של איך להיכנס לבמה או באיזה עריכה להשתמש עושה את כל ההבדל בין להיות בהווה ולהתמקד במה שאנחנו עושים לבין לבהות באויר ולקוות שהיינו במקום אחר. גם בסצנה במופע אילתור וגם בכל בוקר של החיים שלנו. עריכה זה לא משהו שקורה רק בסרטים, עריכה זה איך אנחנו עוברים מרגע אחד לשני בחיים שלנו. זה נכון שהעריכה לא תמיד בשליטתנו אבל כשהיא כן, ברגעים שבהם אנחנו מחליטים לעבור הלאה, להתחיל משהו חדש או דווקא ברגעים שלא, שאנחנו מחליטים לא לערוך ולהמשיך לנסות, אלו הרגעים שבהם העריכה היא הרבה יותר חשובה מהסצנה עצמה. אלו הרגעים שהעריכה היא הסיפור עצמו.

Fade to rainbow.