היי אני מאיה,
לפני שבועיים ילדתי את הילד הראשון שלי יחד עם בן הזוג שלי אורי. היריון ולידה זה דברים… מדהימים. אבל הדבר שהכי הפריע לי היה לגלות כל פעם משהו חדש שרק לאחר המקרה כולם אמרו לי ש-"ככה זה". אז אני כותבת פה את הסיפור של הלידה שלי, גם כדי שאני אזכור את היום הזה אבל גם כדי שאתן תוכלו לקרוא את הסיפור הזה ולהיות מוכנות לחלק מההפתעות של הלידה.
היה לי הריון מאוד קשה, סבלתי מבחילות, צרבות, כאבי גב, וכל שאר הדברים ש״כולן״ סובלות מהן, אבל אותך זה ממש לא מעודד. בעקבות צפייה בטלוויזיה את מצפה שתקיאי, אני לא הקאתי אבל אף אחת לא הכינה אותי לצרבות. בפעם הראשונה שהיינו באולטרה סאונד והרופא הצביע על המסך ואמר "הנה הילד שלכם". "מה? העיגול השחור הזה?" שאלנו, והוא ענה "לא, הפסיק הקטן הזה בתוכו". מאותו רגע והלאה קראנו לתינוק הקטן שלנו "פסיק".
החל מהשבוע ה- 37 כבר הודעתי לכל מי שהיה בסביבה שאני מוכנה, שאני כבר רוצה ללדת. היריון מתקדם הוא לא כיף. הגב כואב, הצרבות חוזרות ואת עייפה כל הזמן. ציפיתי להריון ממושך כי אמרו לי שסטטיסטית הריון ראשון נמשך יותר מ-40 שבועות, אבל קיוויתי מאוד שהילד יצא מוקדם יותר.
מסתבר שפסיק הוא ילד טוב וממושמע, וכך יצא שבוולנטיינס דיי, בשבוע 39+1 (39 שבועות ויום אחד, למי שעוד לא בקיאה בסלנג הריוני) התעוררתי עם ירידת מים.
זה לא היה דרמטי כמו בטלוויזיה. למען האמת הבנתי שזה מאוד נדיר שיהיה ירידת מים דרמטית כמו בטלוויזיה. קמתי בשעה שש בבוקר ולא הצלחתי להירדם אז הלכתי לראות טלוויזיה, במשך שעה הרגשתי טפטופים שהלכו והתחזקו, באותו שלב כבר שכנעתי את עצמי שכנראה מדובר בדליפת שתן, כי זה אמד מהדברים המוזרים שאומרים לך שיכולים להתרחש כשעת בהיריון. ובשעה שבע התקשרתי לאורי, שישן בחדר הסמוך, וביקשתי ממנו לבוא לסלון, כי לא התחשק לי לטפטף על כל הבית.
בשבע וחצי אורי הצליח לשכנע אותי להתקשר לדולה המדהימה שלנו ששמה גם מאיה ולהתייעץ. אז התקשרתי, התנצלתי שאני מטרידה אותה עם שטות כמו דליפת שתן שהולכת ומתגברת באינטרוולים של 15 דקות, והודתי ש-"כן, אני גם מרגישה כאבי בטן עמומים ומשונים". מאיה איחלה לי מזל טוב לרגל ירידת המים והצירים.
כיוון שהמים היו צלולים, מאיה הדולה המליצה לנו להישאר בבית כל עוד אני מרגישה מספיק טוב, ולעדכן אותה, אז פרשתי מגבת על כדור הפיזיו שלי, הדלקנו את הטלוויזיה, וצפינו בכמה פרקים של Eureka.
באזור תשע וחצי הצירים התחילו להתחזק ונהיו תכופים, החלטנו לנסוע לבית החולים. אורי הוריד את התיק שהכנו מראש עם כל מה שצריך ללידה ואת הסלקל (שרק יום קודם אמרנו שכדאי כבר להתקין באוטו ולהבין איך הוא מתחבר להכל) ונסענו לנו בגשם ובפקקים לליס – בית החולים ליולדות של איכילוב.
כשהגענו פגש אותנו בכניסה שומר מאוד חביב שממש לחץ על אורי להשאיר את התיק באוטו במקום לקחת אותו איתנו – מה שבדיעבד התברר כטעות – לא היה לנו כוח להתווכח והתיק נשאר באוטו. נכנסו פנימה, ואורי הלך לרשום אותנו בזמן שאני הלכתי לשירותים לסחוט את מכנסי הפיג׳מה ספוגי המים שלי (זה לא מגעיל, אלא מים נקיים לגמרי, באמת!). התקבלנו על ידי אחות מאוד נחמדה שחיברה אותי למוניטור ועשתה לי כמה בדיקות ראשוניות, כמו כן היא הייתה הראשונה (ולא האחרונה) לשאול אותי באותו יום אם עשיתי בדיקת gbs, וכשעניתי שלא להגיד ש-"זה מצוין כי באמת אין צורך".
אחרי שסיימנו עם המוניטור התרחש הדיאלוג המחריד הבא:
אורי: טוב, אז מה קורה עכשיו?
אחות נחמדה: הצירים שלך די חלשים, ולא בטוח שיש לך ירידת מים… אז עוד מעט הרופאה תבוא לבדוק אותך, ולהחליט אם את נשארת לאשפוז או משתחררת.
אני: לא בטוח שיש לי ירידת מים?! אז מה זה יכול להיות?
אורי: רגע, אם אנחנו משוחררים אז נלך הביתה לכמה שעות ואז נחזור בערב?
אחות נחמדה: תלוי מתי תתחיל הלידה, זה יכול לקחת גם שבוע.
אני: שבוע? עם הכאבים האלה?
אחות נחמדה: בואי נקרא לרופאה ונראה.
האחות הנחמדה הלכה, במקומה חזרה רופאה נחמדה (באמת שכל נשות הצוות בליס היו נהדרות!) הרופאה בדקה אותי ואישרה שאכן ירדו לי המים (תודה לאל, אני לא משוגעת) ושיש לי פתיחה של סנטימטר אחד – כלומר, צריך להתאשפז ולחכות.
כשאני מאושרת שאני לא צריכה ללכת הביתה במצבי, אורי צילם תמונת ״לפני״. אני שמחתי שלבשתי את טי שירט המיקי מאוס שקניתי שבוע קודם, ובכלליות הייתי במצב רוח די טוב.
בזמן שחיכינו להתאשפז מאיה הדולה הגיעה עם אגוזים ותמרים. התחלנו קצת לקשקש ותוך כדי הצירים שלי התחילו להתחזק, מאוד, ובחצי שעה שחיכינו לאשפוז הם הפכו מכאבים סבירים לבלתי נסבלים. מאיה הראתה לי ולאורי מספר תנוחות שיכולות להקל קצת על הכאבים, ובעיקר עזרה לי לנשום ולהתמקד, מסתבר שלנשוף החוצה את האות ״ש״ עוזר יותר עם הכאבים מאשר כל אות אחרת – מי היה מנחש?!
בסופו של דבר עלינו למחלקת טרום לידה, שם התחיל החלק הגרוע והקשה ביותר של אותו היום.
כאמור, עוד הייתי די רחוקה מתחילת הלידה, וכבר הייתי מאוד עייפה, באותו שבוע בקושי ישנתי בגלל כאבי גב (כבר אמרתי שהריון זה זוועה?) והכאבים די התישו אותי.
מאיה הציעה לנסות לנוח. היא עשתה לי מסג׳, פיזרה קצת שמן לוונדר על הכרית וניסתה להרגיע אותי, הצלחתי לעצום עיניים לעשר דקות בערך. אני ואורי הסכמנו שננסה לנוח, ומאיה גם הלכה לנוח קצת ולהתכונן לערב. החלטה חכמה מאוד. לידה היא יותר מרתון מאשר ספרינט וחשוב מאוד לצבור כוחות להמשך.
בשלב הזה כבר כאב לי נורא, הצירים הלכו ונעשו תכופים. לא הצלחתי להישכב אחורה מרוב כאבים ולא הצלחתי לעמוד בלי שאורי יחזיק אותי. ניסיתי כל תנוחה אפשרית וכל כיוונון אפשרי של המיטה, התנוחה היחידה שהביאה לי הקלה מסוימת הייתה כשאורי החזיק את כדור הפיזיו על המיטה, שם כרית בינו לבין הגב שלי ואני נשענתי עליו כמעט בישיבה.
אחרי שעתיים אומללות שכאלו התקשרנו למאיה. מאיה אמרה שאם מצליחים לנוח זה חשוב, אבל אם לא, עדיף לא להאריך את בסבל, ולנסות להאיץ את הלידה.
איך מאיצים לידה בשלב הזה? באמצעות תנועה, וכנראה שמדובר בעניין מאוד אינדיבידואלי – מאיה אמרה שלנשים רבות עוזר להסתובב במחלקה, ואני כאמור לא הצלחתי לעמוד במשך 5 שניות בלי לקרוס לרצפה. שוב כדור הפיזיו נחלץ לעזרתי – נשענתי עליו וזזתי עליו כשאורי תומך בי, והתחלנו לתזמן את הצירים. בהתחלה עם השעון של הפלאפון ולאחר מכן עם אפליקציה יעודית לתזמון צירים (יש אפליקציה לכל דבר בימינו).
במשך שעתיים הצירים הלכו ונעשו יותר איומים, הכאב היה בלתי נסבל, ההפסקות היו קצרות והלכו והתקצרו, והציפייה קשה מנשוא, לא היה לי מושג מתי הגיהינום הזה יגמר, והרגשתי כאילו אני עלולה להיות תקועה במצב הזה לעד. עם זאת, המשכתי עם התרגילים, עם הנשימות וההישענות על אורי, לא כי אני גיבורה, אלא פשוט כי זה באמת עזר, וכל פעם ששכחתי לנשום לתוך הכאב או לישר את הגב אורי היה שם להזכיר לי.
בשעה שבע בערב (אחרי 12 שעות של צירים) סוף סוף הגעתי לפתיחה מספיק גדולה כדי שיעבירו אותי לחדר לידה. מאותו רגע הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה "אני רוצה אפידורל".
הגענו לחדר לידה, עוד אחות נחמדה שוב אותי סדרה של שאלות, ביניהן "האם נבדקת עבור gbs" ו-"כן, באמת אין סיבה להיבדק עבור gbs" ולבסוף הגיעה לשאלה החשובה מכולן "האם את רוצה אפידורל?" עניתי "כן!!!" והובטח לי שממש עוד רגע אני מקבלת אפידורל. שקר.
בינתיים מאיה חזרה, ועזרה לאורי להרגיע אותי עם מגבות קרירות על המצח, וכולנו חיכינו יחד משך זמן שהרגיש לי כמו נצח.
בסוף הגיע הרופא המרדים. אורי ומאיה התבקשו לעזוב את החדר, אבל האחות הנחמדה ריחמה עליי, ואישרה לאורי להישאר ולתמוך בי.
קיבלתי מסמך שאני צריכה לחתום עליו כדי לקבל את האפידורל. אין לי מושג מה היה כתוב במסמך, יכול מאוד להיות שהתחייבתי למסור את פסיק להיות שוליה של הרופא המרדים בגיל 3, אבל לא היה דבר שהיה מונע ממני לחתום על המסמך. לאחר מכן, אמרו לי לשבת בתנוחה המתאימה רכונה קדימה, ולא לזוז לא משנה מה.
-מה אם יש לי ציר?
-את לא זזה, את פסל.
-מה יקרה אם אני אזוז?
-הרופא המרדים עלול לפספס את הנקודה הנכונה בעמוד השדרה שלך.
כואבת ומפוחדת רכנתי קדימה, ולא זזתי במשך שלושה או ארבעה צירים, אבל בסוף הרופא סיים, והאפידורול החל לטפטף.
כאן מתחיל החלק האופורי של הלידה.
הפסקתי להרגיש את הצירים – ראינו אותם במוניטור, אבל אני לא הרגשתי כלום.
בפעם הראשונה באותו יום הצלחתי להישכב אחורה בנוחות ולנוח.
הייתי מסוממת לחלוטין לאחר האפידורל,ואני לא זוכרת את כל מה שקשקשתי בזמן הזה, אבל מאיה ואורי מדווחים שהייתי מצחיקה מאוד, ובמשך 20 דקות הסברתי להם על פונולוגיה יפנית (נושא העבודה הסופית שהייתי צריכה להגיש בתואר, ומאוד הטרידה אותי בזמן הלידה, מסתבר). אחרי קורס הפונולוגיה המזורז התפנינו לאכול פירות יבשים אגוזים ושוקולד. דיברנו על סוגים שונים של קינוחים. כל אחות, רופאה או מיילדת שנכנסו לחדר כובדו בשוקולד, ואחרי זמן מה אני פשוט נרדמתי.
אחרי שעה בערך התעוררתי, נבהלתי כשנזכרתי איפה אני, ושאני אמורה להיות באמצע הלידה שלי כרגע, ושאלתי את מאיה מה קורה מה עכשיו (אחד הדברים המדהימים בדולה – תמיד יש את מי לשאול מה קורה עכשיו). מאיה הרגיעה אותי שעכשיו אני יכולה לישון כמה שאני רוצה. שאלתי אותה בדאגה מה יקרה עם הלידה אם אני אלך לישון, והיא הבטיחה שכשהלידה תמשיך, אני אתעורר "אל תדאגי, לא נתחיל בלידה בלעדייך".
מתישהו התעוררתי עם כאבים מסוג שונה. בניגוד לצירים שהרגשתי כל היום, אלא הרגישו יותר כמו לחץ באזורים שבדרך כלל לא לוחצים.
לחצנו על הכפתור שמגביר קצת את זרימת האפידורל (הרופא אמר שמותר ללחוץ רק פעם אחת כל עשר דקות), אכלתי קצת פירות יבשים ושתיתי שלוק של נסטי (למה בטלוויזיה תמיד טוענים שאסור לאכול ולשתות שום דבר מלבד שבבי קרח?), והתחלנו לעבוד על לחיצות.
לשמחתי העצומה ההרדמה עבדה באופן מצוין – לא הרגשתי כאבים, אבל הייתה לי שליטה מלאה ברגליים ובאגן שלי. מאיה ואורי תמכו בי משני הצדדים, ומאיה הסבירה לי איך ומתי ללחוץ.
מהר מאוד התחיל לכאוב לי שוב, אבל הפעם הכאב היה נסבל – בעיקר בזכות האפידורל, אבל גם בגלל שהיה לי מה לעשות לגביו. הכאבים היו התחושות של התינוק שמתחיל לעשות את דרכו החוצה, ועם כל ציר אני דחפתי אותו קצת קדימה. יכולתי להרגיש את החיים שמזדחלים מתוכי החוצה. אחרי כל ציר צרחתי את נשמתי מכאב חדש (כנראה קשור לראש שניסה לעבור דרך תעלה שבהחלט לא הייתה במידה שלו), ומאיה הציעה שאני אצעק "יש", כי כל ציר כזה קירב אותנו לסוף.
אחרי עוד כמה לחיצות מאיה הציעה שאנסה לשלוח אצבע להרגיש את הראש של הילד שלי שמזדחל החוצה. הרעיון היה קצת מפחיד, אבל אני כל כך שמחה שהעזתי! שלחתי שתי אצבעות, והרגשתי את התחושה המגעילה של גוש ג'לי חמים ושעיר, שהוא הבן שלי מפלס את דרכו החוצה.
לאחר מכן בדקתי שוב ושוב, כל פעם התרגשתי להרגיש את ההתקדמות שלו, וכמה שהוא כבר קרוב לקצה. זה הזכיר לי בדיקת שמן באוטו. כל פעם ראיתי את החלק של האצבע שצבוע אדום הולך ומתקצר.
כשהראש של פסיק היה כבר ממש בקצה הגיעה המיילדת. לצערי המיילדת הדליקה את כל האורות, והתחילה לדרוש ממני הרבה יותר לחיצות על כל ציר. מבחינתי היא הרסה קצת את האווירה הנעימה שהייתה שם קודם, אבל זה רק הדגיש את המזל שהיה לי – את רוב רובה של הלידה ביליתי בתחושה נעימה, באורות מעומעמים, עם תמיכה אדירה ומילים עדינות, והגעתי לקו הסיום עם טונות של כוחות ואנרגיות. אחרי עוד כמה צירים כשכבר הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, הראש של פסיק השתחרר, ואחריו בשוונג ארוך כל שאר הגוף שלו.
ב-15.2.2017 בשעה 1:52 בלילה, בשיאה של סופת רעמים, פסיק יצא לאוויר העולם. המיילדת הניחה אותו על החזה שלי, ואני חיבקתי אותו וצחקתי צחוק גדול ומשוחרר.
