כבר איזה שש שנים (אולי יותר) שאני מגיע כל שנה להעביר סדנת עמידה מול קהל למדריכים של המרכז לחינוך סייבר. אתם כנראה אף פעם לא שמעתם עליהם כי הם מהגופים האלו שנדירים בנוף הישראלי, הם עסוקים בלעשות ללא הפסקה במקום לבלות את הזמן בלצעוק כמה הם עושים. יש להם הרבה מאוד תוכניות שמנגישות טכנולוגיה לילדים, לנוער, ולמגוון אוכלוסיות שונות.
זה אומר שרוב המדריכים שלהם מגיעים מתוך תחושה של שליחות חברתית ואמונה ביכולת לשנות. וזה קהל שאין כמותו. צמא לידע, ורעב להזדמנויות.
השבוע יש להם סמינר של שלושה ימים של הכשרות אינטנסיביות ורק מלעמוד במרכז מערבולת התנועה של מאות (!) המדריכים שזזים מחדר הרצאות אחד למשנהו אפשר להרגיש משהו גדול שמתהווה. היתרון של להיות אורח לרגע כל שנה זה שאני יכול לראות את השינויים שאני בטוח שיותר קשה לאנשים מבפנים לראות: מספר המדריכים שהולך וגדל, מספר אנשי הסגל, מספר תחומי העשייה, האוירה שנהיית יותר חדורת מטרה. הכל גדל כל הזמן.
רגע אחד נחקק לי בזיכרון מהאירוע הזה. אחרי אחת מההרצאות שלי ניגש אלי מדריך צעיר ושאל איך אפשר להתמודד עם פחד הקהל שהוא סובל ממנו. בהתחלה נתתי לו את הטכניקות הסטנדרטיות אבל אז נפל גם לי איזה אסימון. אמרתי לו שימשיך לעבוד על ה-value proposition של מה שהוא מלמד. הבחור הזה הולך ללמד נוער לתכנת ב-Python. ברגע שהוא יבין כמה ערך הדבר הזה יכול לתת לנער אני חושב שהרבה מהפחד יעלם. שרק יחשוב על זה שהוא יכול לשנות לגמרי את החיים של נער שיגלה פתאום שהוא אוהב לתכנת ויקבל תחביב חדש, או שהמיומנות הזו תאפשר לו להתקבל ליחידה טכנולוגית, או להתקבל לעבודה טובה אחרי הצבא שלו. זה לא סתם שיעור, זה ידע שיכול לשנות חיים. ולדעתי ההבנה הזו תקדם אותו לקראת התגברות על הפחד.
תודה רבה לטל פיש שמאפשרת לי להיות חלק מהדבר הזה כל שנה, תודה לכל המדריכים שהולכים לשנות לטובה את החיים של כל כך הרבה ילדים ונערים.
