אני חונה בצד הדרך ליד אחד מהחנויות הקטנות בצד הדרך באבו גוש ונכנס לקנות באקלווה וכנאפה. זה מה שיהודים עושים באבו גוש, קונים באקלווה וכנאפה. אני עייף, מנסה למתוח את השרירים אחרי שעתיים של הדרכה ואיכשהו מצליח לחייך כשהמוכר, ערבי צעיר, מתנצל על הבלגאן.
אני עונה לו שאחרי התרוצצות עם עשרים ילדים במשך שעתיים שום דבר לא מפריע לי, הוא נותן לי מבט שואל ומחווה עם היד את התנועה של “מה העניין?” שעדיין משותפת לכל מי שחי בישראל. אני מספר לו שאני מעביר סדנאות אימפרוביזציה בהתנדבות לילדים לא רחוק משם, הוא מספר לי שהוא התנדב עם ילדים במסגרת הפר”ח שלו. אני שואל איפה הוא למד, “עדיין לומד” הוא מתקן אותי ומספר שהוא עושה תואר בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בין גוריון. אנחנו מתחילים את שיחת הסטודנטים הנצחית, איך שם? ואיך שם? ואיזה מרצים לימדו אותך משהו שאף פעם לא תשכח ועם איזו בחורה אתה עדיין קצת מתחרט שלא דיברת יותר.
הוא מתחיל לחתוך מנה בשבילי מנה של כנאפה, ואני שואל בצחוק למה הוא מוכר את הכנאפה בריבועים אבל מכין אותו בתבנית עגולה. אחת מהשאלות האלו שאתה אף פעם לא חושב עליהן כשאתה לא עייף מאוד. הוא עונה שככה אבא שלו היה עושה את זה. אני מציע שנשאל את אבא שלו והוא עונה שאבא שלו נפטר לפני כמה חודשים בגלל “דום לב מתוך שינה, כמו צדיק”. אני מביע את תנחומיי. פתאום אנחנו מבינים שאנחנו עומדים ומדברים כבר עשר דקות, “יש לך זמן לקפה?” הוא שואל ואני מהנהן. “שאריף” הוא מציג את עצמו. “אורי” אני אומר, בלי “נעים מאוד” כי בעצם זה שאנחנו מדברים פה ככה אנחנו שנינו מוותרים על תוויות ותארים.
שאריף נעלם למטבחון קטן ומכין קפה. קפה שחור וחזק שאני יכול להריח לפני שהוא חוזר. הוא מתיישב עם שתי כוסות ואנחנו לוגמים. אני שואל על המשפחה שלו ואיך הם מתמודדים עם האובדן. הוא מספר על אח שלו שלומד רפואה בירדן ועל איך שהוא עצמו מנסה למתמרן בין הלימודים ולטפל בחנות הזו שהיא העסק המשפחתי שלהם. השיחה שלנו מופרעת הרבה, לקוחות נכנסים ויוצאים עם ממתקים נוטפי מתיקות, קופסאות גדולות של טחינה וקופסאות קטנות של תבלינים.
אנחנו חולקים סיפורים קטנים של בני אדם. לאט לאט אני מפסיק להיות מבוגר ממנו בעשר שנים. לאט לאט אנחנו מפסיקים להיות יהודי וערבי. אנחנו מחליפים חוויות. שום בעיה לא תיפתר הלילה אבל זו לא המטרה. המטרה שלנו, אם בכלל יש לנו אחת, היא להרחיק את החשיכה לשעה קצרה, להזכיר לעצמנו שכולנו אנשים, שכולנו חולים באותן מחלות, ומתרפאים באותן הדרכים, כל אחד מאיתנו מתחמם מאותו קיץ וקופא מאותו החורף.
שעה מאוחר יותר אני קם מהכיסא, חיי היום יום מצפצפים בעקשנות מהפלאפון שלי. בחוץ האוויר מתקרר. עוד כמה דקות נחזור להיות ערבי ויהודי, סטודנט תל אביבי וסטודנט באר שבעי, מבוגר וצעיר. אבל עכשיו, עכשיו אנחנו עוד יכולים להיות חברים.
וכל הדרך הביתה אני מנסה לזכור. אני מנסה לזכור את הערב הזה. לזכור כל פרט כדי שיום אחד ברגע של כעס או פחד אני אוכל להזכיר לעצמי שאנחנו לא ערבים ויהודים או מבוגרים וצעירים.
אנחנו אנשים ששכחו שהם עשויים מאותם הדברים.
