למי שלא מכיר, פרויקט סרט ב-48 שעות הוא בדיוק זה. ברגע ההזנקה מקבלים ז’אנר קולנועי, חפץ, דמות ומשפט שכל אחד מהם צריך להיות חלק מהעלילה ואז יש 48 שעות לכתוב עלילה, לעשות ממנה תסריט, לצלם אותה, לערוך את החומר לסרט, להוסיף קולות, אפקטים או אנימציה ולהגיש. אז נכון שהתוצר המוגמר הוא סרט קצר של 4 עד 7 דקות אבל לעשות סרט של כמה דקות לרוב לוקח הרבה יותר מאשר 48 שעות. במקרה שאין לכם כוח לקרוא מה אנחנו עשינו יש אלבום תמונות.
זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בפרויקט 48 שעות. הצטרפתי לקבוצה של Evil Sun Productions (שאתם בטח מכירים מהפקות כמו משחקי קרוסאובר והרועה האחרון) וזו הייתה חוויה מדהימה. אני חושב שהיה לי יתרון קטן על פני משתתפים אחרים בפרויקט בגלל שאני מגיע מעולם האלתור אז אני רגיל לתחושה הזו שאין לי מושג מה הולך לקרות ושחייבים לפתח סיפור ולשחק אותו תוך רגע אז הרבה פחות חששתי.
ברגע ההזנקה קיבלנו את הפרטים שלנו: דמות בשם: נועם ראובני (מורה), חפץ מרכזי בעלילה הוא: משקפיים, והמשפט: “פעם זה היה אחרת”. כולם אלמנטים טובים אלא שאנחנו קיבלנו את הז’אנר “סרט חבר’ה” (Buddy Movie), שזה משהו בסגנון של סרטי “נשק קטלני“, כלומר שני גברים (או נשים בימינו) שונים זה מזה שעוברים חוויות משותפות ולומדים להכיר אחד את השני. לא הנקודה החזקה של אף אחד מאיתנו.
צוות הכתיבה התכנס בחמ”ל הפרויקט (להלן הדירה שלי) והחל בסיעור מוחין של שעה שהעלה המון רעיונות מצוינים להמון סרטים שאני ממש רוצה לראות או לעשות אבל אי אפשר לצלם אותם ב-48 שעות או במשאבים שעומדים לרשותנו. בשלב הזה שני הכותבים הראשיים שלנו גיא בוסקו ורותם ברוכין פשטו התחילו לכתוב, זורקים דברים על הדף. כל פעם שמישהו נתקע הוא פשוט קם אמר “Switch” ואני או הבמאית חסרת המורא שלנו רוני וייסמן התיישבנו והמשכנו את הסיפור שהשתנה והתפתח תוך כדי עבודה. היה מדהים להיות בחדר ופשוט להמשיך ותמיד לשמוע מישהו ממשיך מתקתק. אני יכול להגיד לכם שבעבודת אימפרוב אין שום דבר יותר חשוב מהתחושה שאתה יכול לסמוך על האנשים שאיתך, לדעת שגם אם אתה מפספס משהו אז מישהו אחר יגבה אותך. ככה בדיוק הרגשתי. שאר אנשי הצוות התחילו להגיע, טלפונים חוייגו על מנת להשיג את הלוקיישונים והפרופים שאנחנו נצטרך בשביל הצילומים. לאחר שלוש שעות כבר היה תסריט בסיסי.
בשלב הזה עשינו הקראה, לראות איך הכול זורם. שלושת השחקנים: אני, אילה שיפטן וחן פרוהליך נכנסנו לחדר והקראנו את הטקסטים שלנו, תיקנו את מה שלא נשמע טבעי ושילבנו את הוראות בימוי מהבמאית ומהכותבים. בשלב הזה מאיה גרשוביץ באה לשעה וסידרה לכולנו את הראש לכיוון הרבה יותר ממוקד, בדיוק מה שהיינו צריכים. כשיצאנו מהחדר כבר היינו ממוקדים על מה הולך להתרחש אבל מייד נכנסנו להלם בסיסי מהעובדה שהסלון שלי הפך לאולפן הקלטות לכל דבר על ידי הצוות המדהים שהיה איתנו: דובי שרגא על המצלמות, דותן צור על הבום, אורי הרצל ועודד שפיצר על התאורה, מריאנה קרילוב על ההמשכיות ומסביב מנהלים את הסט בועז קרני, תום גמליאלי, ענבר מאירסון ובוריס נפומניאשי. ואז התחלנו לצלם.
צילמנו רצוף מאותה שעה (בטח סביב חצות) ועד הבוקר. זה לא היה קל, שרדנו על קפה וסוכרים והשתדלנו לא לדרוך על האנשים שתפסו כמה דקות של שינה איפה שהיה אפשר באותו הרגע. כשחקן אני יכול לומר שלצלם סרט זו עבודה מאוד סיזיפית, אחד הדברים החשובים הוא להיות מסוגל להעביר תחושה בצורה מוצלחת ואז להיות מסוגל לשחזר את מה שעשית שוב ושוב ושוב. בשביל לתפוס את זה עם תאורה יותר טובה, או מזווית שונה או עם שינוי טקסט. אבל זה עוזר כשיש המון אנשים טובים מסביב. המון פעמים כשהתחלתי להיות עייף פשוט הכרחתי את עצמי להסתכל סביב ומילאתי את עצמי מהאנרגיה הנהדרת שפשוטה מילאה את החדר. אני יודע שזה היה אתגר הבימוי הראשון של רוני והיא מילאה את התפקיד שלה נהדר, מנסה להוציא את המיטב מכל אחד ושומרת על אווירת עבודה טובה אבל החלטית כשצריך. התפקיד הכי קשה בכל פרויקט הוא תמיד אותו התפקיד: הבן אדם שצריך לקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות.
בשעות הבוקר המאוחרות סיימנו ,סוף סוף, לצלם את הסצנות בבית שלי (שהיו רוב הסרט!) ושלחנו את החומר לספיר רובין, העורכת שלנו, שתוכל להתחיל לעבוד בזמן שאנחנו נסענו למיקום השני שלנו לצלם את סצנת הסיום שדרשה כמה פרופים מדהימים שאביאל טוכטרמן יצר יש מאיין לפי בקשה ועוד כמה קטעים למונטאז’ אקשן משעשע שלא חשבנו שיהיה לנו כוח או זמן לצלם אבל אני ממש שמח שלא ויתרנו עליו כי המעט שראיתי מהצילומים נראה נהדר. בשעות הצהריים (אני חושב שסביב 14:00) כבר סיימנו לצלם, שזה היה מדהים בפני עצמו, קודם כל כי תקתקנו עניינים ושנית כי זה היה מאוד מהר. בינתיים, עבודת העריכה המשיכה לתקתק. חזרנו לחמ”ל ובתשישות שתינו ואכלנו קצת, זה קשה להחליף להילוך נמוך אחרי מאמץ מרוכז כל כך בלי להירדם.
את שאר היום ביליתי בלא להירדם כדי להצליח לישון בלילה, מה שכמובן גרם לזה שהייתי סופר ערני בלילה, אז הגעתי לבית של ספיר כדי לתמוך מוראלית בתהליך העריכה. הרגע הזה שישבתי עם ספיר, העורכת המוכשרת, ועם רוני ומאיה וראיתי מה שהוא סה”כ טיוטה ראשונית של הסרט היה פשוט מפתיע. לא האמנתי שזה באמת משהו שיצרנו כל כך מהר. פרויקט קצר ומהיר שמוביל לתוצר מוגמר הוא דרך עבודה מדהימה בעיני. בעיני זה מקביל קצת לפיתוח Agile בעולם התוכנה אבל זה בעיקר יוצר אוירה ממוקדת ותחושת אתגר משותפת שסוחפת את כולם.
ואני נהניתי. נהניתי מאוד. ממשיך להפתיע אותי שבכל פרויקט שאני משתתף בו אני לומד כל כך הרבה דברים חדשים שאפשר ליצור עם מצלמה ועם הבעות פנים ועם אנשים שיודעים מה הם עושים. אני לא חושב שהיינו יכולים לעשות את הפרויקט הזה אלמלא האנשים שהיו מוכנים להתחייב בכל מאודם לעבוד וליצור ביחד עד הסוף. זה התבטא בעיקר במחשבה אחת שעברה לי בראש שוב ושוב במהלך הלילה: רוב הסרט אני יושב על כיסא, ככה שכולם בחדר יותר גבוהים ממני, אבל הרגשתי שאני מרחף גבוה באוויר כי ידעתי שהחברים שלי פה בחדר מחזיקים על הכתפיים שלהם את הסרט הזה וכשאתה נמצא על הכתפיים של ענקים אתה לא חייב להיות גבוה כדי לגעת בשמיים. תודה לכל האנשים שהיו על הסט, זה לא משנה אם נזכה בתחרות, אנחנו נגענו בשמיים.
