יונתן ברקאי הוא משורר. אני יודע את זה כי הוא אמר לי את זה עם ניצוץ בעיניים וזו אולי לא הוכחה חותכת שמישהו משורר אבל בעיני זו ההתחלה הנכונה. לא הכרתי אותו קודם אבל בעת ששנינו ישבנו בבית המרקחת והמתנו למערכת הרפואה הישראלית שתתיחס אלינו הוא הוציא מתיקו ספר שירה קטן פרי עטו בשם דו״ח קצר (השירים שלו מנוקדים, אולי ככה אפשר לדעת שבאמת מדובר בשירה). מהספר הספקתי לקרוא רק שני שירים קצרים שהיו מלאים עד כלות בילדות קטנה ושואה גדולה.
לא נראה לי הוגן לבסס ניתוח שירה שלם על שני שירים, אז אני אניח למישהו אחר לעשות את זה.
אני אוהב את האנשים האלה, שלא חוששים לנכוח במקום. לפעמים נדמה שכל מטרתה של התרבות העירונית המודרנית היא הקטנת הנוכחות שלנו במרחב הציבורי. תרבות שמעודדת עודף התחשבות באחר שמוביל לביטול קיומי. מידי פעם זה כיף לקבל חשיפה למישהו בעל אישיות אמיתית ושלא חושש להראות אותה. מישהו שמעודד אותך לומר “בוקר טוב” לאנשים במעלית או בתור לקופה, רק כי זה הופך את היום, שלהם ושלך, ליותר נעים. זה משמש כחיסון כנגד אובדן האישיות ואובדן האנושיות. לא שונה בהרבה מחיסון הטטנוס שקיבלתי במרפאה. אני חושב שעדיף לכולנו לשים לב יותר אחד לשני.
אחרי שיונתן קיבל את תרופותיו והלך חשבתי לעצמי שהבחנתי בעבר בשני סוגים של אנשי אישיות שכאלו: אלה שמציגים את הנוכחות שלהם על ידי דיכוי כל התבלטות של הנוכחים האחרים באיזור ואלו שהופכים את כל אחד מסביבם למיוחד. אין ספק שיונתן הוא מהסוג השני. גם אחרי שהוא הלך כל מי שישב סביבו חייך, שאלתי את האישה הקשישה לידי מה היא קוראת, היא סיפרה לי ואז שאלה מה אני עושה ״אני?״ חייכתי, ״אני משורר״.