לפני פסטיבל אייקון 2016 קמה לה יוזמה עצמאית של אחת רותם ברוכין להדפסת מדבקות עם סלוגנים כגון “שומרים על מרחב בטוח בכנס”, “גיקים וגיקיות נגד הטרדות””, “רוצה לצלם? תבקש/י” וכו, בהשראת הקמפיין של האתר הזה. אני לא חשבתי שזה רעיון טוב במיוחד כי לא ראיתי איך זה הולך לשנות משהו. מטרידנים לא יפסיקו להטריד אנשים אחרים רק בגלל שמישהו לובש מדבקה, להוסיף מדבקות למקום שיש בו המוני בני נוער לא נראה לי רעיון מוצלח ואני לא חושב שמישהו שלא טרח לבקש רשות לצלם לפני הסטיקרים פתאום יבין שאולי כן כדאי לבקש רשות אפילו שהוא במרחב הציבורי.
טעיתי.
המדבקות הללו הובילו למספר תוצאות משמחות. הראשונה – הן העלו לתודעה את השאלה הממש חשובה של “מה זו הטרדה?”. נראה לי שהרבה אנשים לא היו מודעים לכך שלרוץ ולמשש תחפושת של מישהו זו הטרדה, ועכשיו אנשים מבינים שזה ממש מטריד כשמישהו אוחז בבגדים שלך וממשש אותך בלי רשות ובהפתעה. ההתעסקות הזו גרמה למספר לא מבוטל של אנשים (רובם גברים, שמתי לב) לפרסם שהם לא מבינים למה להתעסק בהטרדות בפסטיבל אייקון, שהרי לטענתם “אין הטרדות בכנסים” או שמדובר ב”בהלת שווא” של השנים האחרונות. הטענות הללו פתחו את האפשרות לחנך הרבה אנשים שלא היו מודעים לגבי העובדות: בכנסים יש הטרדות. זה לא צריך להפתיע או להפחיד אף אחד. יש כמות גדולה מאוד של הטרדות בחברה שלנו ככלל. ולמרות שלאייקון כפסטיבל מד”ב ופנטזיה יש אופי מאוד מיוחד, הוא עדיין מורכב מבני אדם וזה יומרני לחשוב שבאירוע שכולל כל כך הרבה אנשים אין הטרדות. אני חושב שהדבר היחידי שיוצא דופן בהטרדות באייקון הוא שמתייחסים לנושא הזה באופן הרבה יותר רציני באייקון מאשר ברבים מהאירועים עתירי הקהל בישראל.
תוצאה נוספת של המדבקות הללו היתה שהם הציפו בעבורי (ועבור רבים) מי הם אלו שעיקשים בהתנגדות שלהם להתחשבות באחרים: אנשים שמיהרו להגן בפייסבוק על הזכות שלהם ושל אחרים להטריד. לשמחתי נראה שרובם המוחלט של המתנגדים הם ילדים או כאלו שכפי הנראה מעולם לא ניהלו שיחה כנה עם אשה לגבי היחס שנשים מקבלות בכמעט כל מקום (חשוב לציין שגם גברים מוטרדים ולא מעט, אבל שיחות כנות בנושא הזה הן נדירות). לכל אלו אני מציע הצעה: פנו לחברה טובה או לקרובת משפחה ושאלו אותן בכנות “תגידי, סבלת פעם מהטרדה מינית?” וגם “כמה פעמים זה קורה ביום?” (כן, לא בשבוע, ביום). אני זוכר את הפעם הראשונה שניהלתי שיחה כזו, והיא שינתה לגמרי את כל מה שחשבתי על הנושא.
אולי השינוי החשוב ביותר הוא שהמדבקות הללו סימנו מהי הנורמה החברתית המקובלת על רובם המוחלט של באי הכנס: מקום שבו מתחשבים אחד בשני, לא נוגעים בלי רשות, ואם לא בטוחים מה נכון עבור הצד השני פשוט שואלים. עוד לא ראיתי מישהו שנעלב מהשאלה האם מותר לצלם את התחפושת שלו.
בכל מקום שבוא אתה נמצא חשוב לדעת מה ההתנהגות המצופה ממך. אם אתה נמצא בשטח ציבורי ועל פי החוק היבש אתה לא חייב כלום לאף אחד ויכול לצלם מה שבה לך? אז יכול להיות שאתה צודק לחלוטין אבל זה גם מנוגד למה שהנוכחים באירוע מעוניינים בו אז אל תהיה מופתע אם למרות שמבחינה חוקית אתה צודק תמצא את עצמך מוקצה על ידי האנשים סביבך או מורחק מהאירוע. אני יודע שזה קשה לפעמים לחשוב מחדש על מנהגים שאתה מגלה רק בדיעבד שהם מפריעים לאנשים, אבל רק ככה נוכל ליצור שינוי ולגרום ליותר אנשים בטוחים. המדבקות בפסטיבל אייקון הצהירו הצהרה חד משמעית: יש פה נורמות התנהגות, פעל לפיהן, ואם אתה לא בטוח מה הן – דאג לברר.
לסיכום, אני שמח שהיוזמה הזו יצאה לפועל, ואני מצפה בקוצר רוח למצוא דרכים מקוריות לקדם אותה ולסייע לה.
נעים מאוד,
אורי ליפשיץ.
גילוי נאות:
זוגתי היתה חברה בצוות מניעת הטרדות בכנסים של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה.
אני ורותם ברוכין חברים טובים מאוד.
הערות:
הפוסט רשום בלשון זכר אבל פונה לכל המגדרים. עברית שפה קשה.
