אני חושב שהדור הנוכחי הוא דור שבו המטוטלת החינוכית עושה את פיצוי היתר שלה לכיוון השני של הלמידה.
הכול בחיים עובד במחזורים של מטוטלת שעפה מקיצוניות לקיצוניות השנייה. אם פעם היה לנו את החינוך הפורמאלי התבניתי בסגנון ״עוד לבנה בחומה״ של פינק פלויד אזי לדעתי היום אנחנו בתיקון יתר של המגמה. אנחנו כולנו אוטודידקטים שלא רואים את הטעם בחינוך הפורמלי. אנחנו רגילים לחפש בגוגל את כל מה שאנחנו רוצים לגלות, לקרוא בויקיפדיה כל מה שאנחנו רוצים לדעת ולשאול בפייסבוק את כל מה שלא מצאנו בעצמנו. היכולות הללו מאפשרות לנו לעשות הרבה יותר בעצמנו, בלי להיעזר באנשים אחרים. ופה לצערי נעוץ גם החיסרון הכי גדול שלנו. אנחנו מאבדים את ההבנה שניסיון משנה ושביקורת היא חיונית. ומישהו אחד שמעיר לנו איפה טעינו מקדם אותנו יותר ממאה אנשים שרק מחמיאים לנו על מה איפה שצדקנו. במשך חמש שנים הובלתי סדנת כתיבה יוצרת שהמטרה וכלי העבודה העיקרי שלה היה ביקורת הדדית. והיא שיפרה אותי לאין שיעור.
הפונקציה של ״מנטור״ או ״מורה״ איבדה את החשיבות שלה בתפיסת העולם שלנו. כול ם רוצים להיות מפורסמים ואף אחד לא חושב על מה הוא רוצה שיהיה מפורסם בו. אין דרך שאנחנו מנסים ללכת בה. יש לזה את היתרונות של גמישות מחשבתית מאוד גדולה אבל אני חש שזה בא על חשבון היכולת שלנו ללמוד תבניות מצליחות ולהבין לעומק מושגי בסיס של תחומים חדשים.
בשנים האחרונות אני משקיע הרבה מזמני באימפרוביזציה כחלק מקבוצת למאבאטי וגם לבד. חזרות כל שבוע, הולך להופעות כשאפשר, הולך לסדנאות, מקשיב למאלתרים וותיקים בתחום ובעלי ניסיון והתהליך הזה של ללמוד תחום חדש לגמרי בתור אדם בוגר שיש לו ניסיון בלימוד והדרכה הוא מרתק. אני מודע מאוד לתהליכי הלמידה שאני עובר בכל פעם. אני יודע מתי אני סתם מתווכח ומתי אני באמת מקשיב, אני יודע מתי הלמידה לבד כבר לא נותנת לי את הדחיפה קדימה שאני צריך ואני צריך ייעוץ של מישהו אחר. המישהו האחר, אגב, לא חייב להיות מומחה. לפעמים מספיק שיהיה מישהו שיהיה מוכן מקדיש את תשומת הלב שלו רק בך והוא כבר יבחין בהמון דברים שאתה מפספס. השיעור פה הוא לפעמים רק להיות קשוב לביקורת. באימפרוביזציה להיות קשוב לאחרים זו כנראה המיומנות הכי חשובה ואין הרבה דרכים יותר טובות ללמוד אותה מאשר להתרכז במישהו אחר ולנסות להבין מה הוא עושה שעובד טוב ולמה הדברים שלא עובדים היטב התפקששו.
קשה לשים את עצמנו תחת ביקורת של אחרים. החשש הזה הוא הסיבה למה הרבה יוצרים ״כותבים למגירה״. אני לצערי מרגיש שזה הופך אותם ליוצרים פחות טובים או לפחות מונע מהם להתפתח. כי ללמוד מאחרים ולהיות מוכן לקבל ביקורת זה הדבר שמקדם אותנו יותר מכל דבר אחר. וזה בדיוק הדבר שאנו השלכנו מעלינו כשויתרנו על כל הגוונים של חינוך פורמאלי במקום רק על הצדדים השליליים שלו. אבל ככה פיצוי יתר עובד. אולי נצליח יותר אם תמיד ננסה לזכור לא להידבק רק לדרך אחת: לקרוא בויקיפדיה או ספר לא יגיד לך מה אתה עושה לא נכון אבל זה כן ילמד אותך מונחים וכללי יסוד. להקשיב רק למורה לא ייתן לך עוד נקודות מבט והתפתחות מקורית ורק ללמוד בלי עשייה לא יפתח לך את היכולות שלמדת. לכל אחד יש את המינונים שלו. חלק יעדיפו לקרוא יותר, חלק יעדיפו להקשיב. אבל כל מי שמתעלם מאחד מהחלקים האלו לא יצליח להיות מוצלח ברמה שהוא יכל היה להיות. אני חושב שהבנתי את הנקודה הזו כשישבתי בגן זאן במקדש הזהוב ביפן, כול המדריכים הסכימו שלגן הזאן יש משמעות מאוד עמוקה אבל אף אחד לא היה סגור עד הסוף מהי וכולם הקשיבו לדעות של כול האחרים וניסו ללמוד מהם.
אז אני מניח שההמלצה שלי לעצמי ולכם זה שאם אתם רוצים ללמוד משהו חדש או להשתפר בתחום מוכר אז אתם צריכים תמיד להתקרב אליו מכמה כיוונים שונים. תקראו עליו בכוחות עצמכם, תשאלו מומחים בתחום, תתנסו במו ידיכם ותהיו פתוחים לקבל ביקורת בשמחה כי כמה שהיא כואבת – היא מה שישפר אתכם אם תקשיבו לה בכנות.
