כבר בחטיבה היה לי קול עמוק, הגובה שלי היה מעל הממוצע והייתי ילד טוב. זה אומר שהייתי חלק מרוב טקסי יום השואה של בית הספר. אני כבר לא זוכר כבר כמה פעמים בחיי הקראתי את "יזכור", את "ריקמה אנושית" או את מילותיו של מרטין נימלר ("בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט…"). אף פעם לא בכיתי בזמן הטקסים, כי על הבמה לא בוכים. על הבמה מרגישים את מה שצריך להרגיש על פי התסריט. אפשר להתרגש, כל זמן שזה לא מפריע לך להקריא במדויק. יכול להיות שאז למדתי להתחיל לשחק על במה.
כשהתבגרתי וסיימתי את בית הספר התגייסתי לצבא. אז תמיד הייתי מתרגש נורא כשהייתי עומד זקוף במדים בצפירת יום השואה, תמונות של גטאות וארובות חולפות מול העיניים שלי. ידעתי שזה משהו שריגש את סבא וסבתא, לראות את הנכד שלהם במדים, אולי משהו בזה שהוא יכול להגן על עצמו.
אז חשבתי על כל המיליונים שהלכו לגטאות וביניהם סבא וסבתא שלי והייתי בוכה. כי כל המיליונים חסרי הפרצוף נראו לי כמו סבא וסבתא שלי. פעם אבא או אמא היו מתקשרים כל שנה להזכיר לי להתקשר לסבתא ביום השואה. למרות שהיא אף פעם לא רצתה באמת לדבר ואני לא מאשים אותה. מה בעצם אפשר היה להגיד?
רק פעם אחת ישבתי ודיברתי עם סבתא על המלחמה. היינו רק שנינו לבד, באחד מימי השישי ההם שעצרתי לבקר אותה לפני שהמשכתי להורים שלי. גם אז דיברנו רק על מה שקרה אחרי המחנות. על לחזור לעיר שכבר לא מכירים בה אף אחד. על להתחיל סוג כלשהו של שגרת חיים, על לגור מעל משפחה שמתאבלת על הורה מת ולהתאבל על כל המשפחה שלך שההורה המת מלמטה היה חלק מההרג שלה.
בשנים האחרונות, מאז ששניהם מתו, אני חושב רק על סבא וסבתא שלי בזמן הצפירה. סוג של מנהג אבלות. מנסה להתחבר לטרגדיה הגדולה יותר דרך הטרגדיה האישית, אבל לא מצליח. איפשהו אני מרגיש שכל עוד אנחנו מדברים על "הטרגדיה של עם ישראל" או אפילו על "מכונת ההשמדה הנאצית" אנחנו עושים לעצמנו הנחות.
לא ניסו להרוג את עם ישראל, ניסו להרוג בני אדם וספציפית את סבא וסבתא שלי, הנאצים לא היו "מכונת השמדה" הם היו בני אדם כמוני וכמוך. וכל מי שמדבר בהכללות רק מנסה לפשט לעצמו את החיים אבל היום יום השואה וזה לא יום שבו החיים פשוטים. זה יום שבוא צריך לזכור שכל מי שהרגו או ניסו להרוג היה בן אדם ושכל מי שהרג הוא רוצח ושגם הנאצים סיפרו לעצמם תירוצים על למה מה שהם עושים הוא בסדר.
רצח הוא אף פעם לא בסדר, לפעמים הוא הכרחי, כמו במקרה של הגנה עצמית, אבל גם אז הוא לא בסדר. והלוואי שיותר אנשים בתקופה ההיא היו גם חושבים ככה ואז אולי הם היו עוזרים למשפחה של סבא שלי או למשפחה של סבתא שלי. ואולי אז היה מישהו שהיה יושב איתם ביום השואה ויכול גם להבין או לנחם ולא רק להקשיב. ואולי, רק אולי, אם מספיק אנשים היו חושבים ככה אז לא היה את יום השואה או את השואה.
