טקס הסיום של מחזור המנטורינג הראשון של המוצרייה ועמותת בוגרי ממר"ם

השבוע התקיים טקס הסיום של מחזור המנטורינג הראשון של עמותת בוגרי ממר"ם וקבוצת מנהלי המוצר של צה"ל, המוצרייה. התוכנית הזו לוקחת מנהלי מוצר מנוסים מהתעשייה ומצוותת אותם כמנטורים למנהלי מוצר בצבא, שזה רעיון מעולה.

לצערי ההרשמה למנטורים הסתיימה לפני שהספקתי להרשם, אבל לשמחתי זה היה בגלל שהרבה בוגרים התנדבו מייד כשהקריאה למנטורים פורסמה וההרשמה נסגרה במהירות. אני הגעתי לאירוע הסיום הזה על תקן התוכנית האמנותית, להעביר הרצאה על איך מגדירים מדדי הצלחה (KPIs), למה הם טובים, איך להימנע מטעויות נפוצות בהגדרת יעדים, ועוד עצות שנופלות תחת הכותרת "דברים שהלוואי שמישהו היה אומר לי לפני עשר שנים".

גם זה קרה בסוג של צירוף מקרים קסום, באחד מפגישות הייעוץ שלי באיזור נתקלתי ביוסי מלמד, יו"ר עמותת בוגרי ממר"ם, ומלאך עוזר בפני עצמו. איפשהו בין "מה העניינים, לא ראיתי אותך אלף שנה" ל-"בוא נדבר מתישהו" שאלתי אם יש משהו שאני יכול לעשות בשביל לעזור. ככה נולדה ההרצאה הזו.

אני מנדב מזמני, כישוריי, או הידע שלי לכל מיני גופים ופרויקטים שאני חושב שהם חשובים אבל באמת שמה שראיתי אתמול היה יוצא דופן. יש משהו קסום בשיתוף הפעולה בין מומחים מהתעשייה שמביאים איתם ידע, מומחיות, והמון נסיון לבין חיילים שמביאים איתם סט אתגרים יחודי, יכולות אישיות מדהימות, ואינסוף רצון ללמוד.

חלק מהמשתתפים אמרו דברי תודות ואפשר היה להרגיש את העומק והמשמעות שהם מעניקים לחוויה שהם עברו בתהליך הזה.

את נאום התודה שסגר את התוכנית נאם תת אלוף עומר דגן, מפקד יחידת לוטם. אחרי הנאום הוא נשאר להרצאה שלי. אתם יודעים למה? כי אחד מהסימנים הבולטים של אנשים משכמם ומעלה הוא שהם אף פעם לא מפסיקים ללמוד ולהתפתח. הפרט הזה ריגש אותי במיוחד כי אי שם לפני הרבה שנים עומר היה מפקד קורס תכנות בממר"ם, קורס שהיה נקודת ההתחלה של החיים המקצועיים שלי.

המסקנה שלי מהחיוכים והאוירה של האירוע היא פשוטה: לפעמים כל מה שנדרש בשביל להפוך את העולם סביבכם ליותר טוב זה לשאול "איך אני יכול לעזור?" אל תפחדו לשאול.