כשהייתי קטן הסבירו לי שהחיים זה כמו פוקר, כל אחד מקבל יד ומשחק.
אם קיבלת יד טובה אז החיים שלך יותר קלים. חלק מקבלים קלף של משפחה עם כסף חלק של הורים עניים, חלק מקבלים קלף של מוח גאוני, חלק של אידיוט. כישרון במוזיקה או ראש למחשבים. כל אחד והיד שלו.
ואתם יודעים מה הקטע המגניב בפוקר? גם אם הקלפים שלך מחורבנים – יש לך סיכוי לנצח אם אתה יודע לשחק היטב. אתה רק צריך להבין מתי מישהו מבלף, מתי לוותר על ההימור שלך, ומתי להיכנס עד הסוף.
זה תלוי בך.
הרבה שנים חשבתי ככה על העולם. השקעתי בללמוד את הכללים של המשחק. התמקדתי בלהוציא את המקסימום מהקלפים שקיבלתי. ואם לא הצלחתי מדי פעם, זה בסדר. זה המשחק. שחקן אחר קיבל יד יותר טובה או ששיחק יותר טוב. ככה זה.
אבל מתישהו התבגרתי. הבנתי שכל מטאפורת הפוקר הזו היא פנטזיית ילדות של מי שמנסה לשכנע את עצמו שיש לו הרבה יותר שליטה על הגורל שלו משיש לו באמת.
לא לכולם יש את אותה כמות של הון התחלתי להמר איתו והמחיר בפועל של הפסד שונה לכל אחד. כשאני נכנסתי all in לפרויקט שנכשל יכולתי להרשות לעצמי להישאר ליד השולחן עד ליד הבאה. אחרים לא.
לא כולם משחקים נגד אותם היריבים, חלק משחקים בשולחן של החובבים וחלק בשולחן VIP בחדר האחורי. אגב, את חלק מאיתנו מושיבים בכוונה בשולחן עם מישהו שטוב מאיתנו בהרבה, רק כדי להקל עליו.
רגע, רגע, אתם חושבים שבכל השולחנות משחקים את אותו המשחק? לא, לא, לא, יש שולחנות שמשחקים בסגנון texas hold’em ויש של seven card stud. יש שולחנות שמי שיושב בהם חושב שהוא משחק texas hold’em ומגלה מאוחר מדי שהוא משחק בסגנון Omaha ושהוא תקוע במשחק עד הסוף.
אתם מבינים איזה פער יכול לפתוח מי שבריא וערני מספיק בשביל לשחק כמה שעות רצוף? איזה יתרון יש למי שדעתו לא מוסחת בקלות? למי שצריך להחביא את הנטייה המינית שלו אחרת יעיפו אותו מהשולחן? הרבה יותר קשה לנצח במשחק ככה.
בואו נתמקד, אתם חושבים שכל השחקנים בשולחן שלכם משחקים את אותו המשחק? הם לא. שחקן אחד משקיע את כל האנרגיה שלו להתקדם במשחק הפוקר שהוא חשב שמשחקים. בזמן שבצד השני של השולחן בן של מיליונר משחק סוליטייר. ולא, זה לא מישהו ש”קיבל קלפים טובים”, זה מישהו שמשחק משחק אחר לגמרי.
עדיין יוצא לי מדי פעם לפגוש אנשים שמאמינים באמת ובתמים שהעולם הוא כמו משחק פוקר. הם מספרים לי על הידיים שהם קיבלו ואיך הם שיחקו אותן. וכמעט תמיד הם מסיימים בלספר לי איזה שחקנים מדהימים הם. איך הניצחון הזה שייך להם בזכות. כמה קשה הם עבדו בשביל לנצח בטורניר הפוקר של החיים שלהם. כמה הם יותר טובים משאר המתחרים.
ואני מסתכל לתוך העינים שלהם וכל מה שאני רואה בהן זה השתקפות של כל האנשים האחרים. ההורים שדאגו ללמד אותם לשחק מגיל צעיר, המנקה בקזינו שדואג שיהיה להם קל ונעים לשחק, ומנהל הקומה שנתן להם ללכת ישר לשולחן שבו הם שיחקו מול חובבים.
הם לא מספרים על כל הפעמים שהם הפסידו וזה לא הדאיג אותם כי הם ידעו שהם יכולים לשחק עוד סיבוב, יכול להיות שהם בכלל לא זוכרים את הסבבים ההם. בחיים לא רעדה להם היד כי הם ידעו שאם ה-bluff שלהם לא יעבוד אז לא יהיה להם כיסא לשבת עליו.
האנשים האלו חיים בעולם משלהם. בעולם הפנטזיה הזה הם השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ בללמד את עצמם לשחק מצוין, וכתוצאה מכך הם מנצחים. לפעמים, בחצי חיוך, הם יסכימו שזה גם קשור ליד שהם קיבלו במשחק מסוים.
מה לגבי כל שאר הדברים? כל היתרונות שהם קיבלו מראש? כל החסרונות שהם לא סבלו מהם?
לכל זה הם blind.
מה המסקנה? זה טוב מאוד להיות שחקן פוקר מוצלח וזה חשוב לנצל את המקסימום מהיד שחולקה לכם. אבל זה לא שקורה באמת, אל תבלבלו בין מטאפורה פשטנית לבין העולם האמיתי. יש אינספור גורמים שהובילו אתכם לאיפה שאתם נמצאים ואתם השפעתם על חלק זעיר מתוכם.
זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות גאים במה שהשגנו ובגודל של ערימת הז’יטונים שיש מולנו. זה אומר שההשוואות בינינו לבין הההצלחה של אחרים הן כמעט תמיד חסרות משמעות. אנחנו לא משחקים את אותם משחקים ולא באותן רמות קושי.
ההכרה באמת המורכבת הזו על העולם דורשת הרבה אומץ וענווה. ומנסיוני האמת הזו מובילה לחמלה שמעודדת אותנו לעזור לאלו שהיה להם הרבה פחות מזל מאיתנו.
