כבר לפני כמה חודשים הלכתי עם חבר לאורך אבן גבירול וראינו מקום חדש. לא היה ברור לנו אם זו מסעדה או בר, אפילו עוד לא היה שם על הדלת. השעה הייתה מאוחרת ורק רצינו לשתות משהו אז נכנסנו. בדיעבד הסתבר שזו הייתה אלבה, המסעדה החדשה (דאז) והמרשימה של יאיר יוספי וג’ו מרסיאנו. השמות לא ממש אמרו לי כלום כי אני לא מתעניין במסעדנים ומסעדות יוקרה. ישבנו על הבר והברמן החביב מאד והחסר פוזה (זה נהיה יותר ויותר נדיר בתל אביב) המליץ לנו על כמה משקאות שלא שתיתי מעולם, ביניהם Xuxu (ליקר שמורכב מ-100% אלכוהול ו100% תותים ותאמינו לי שאתם רוצים ללחוץ על הלינק המטופש הזה) ועל ויסקי יפני בשם ניקה שהיה מרתק כי אף פעם לא טעמתי ויסקי יפני, גם לא ביפן. היפנים האלה עושים הכול מוזר. מתישהו איזה אסימון נפל לי כשהבנתי שהברמן החביב וחסר הפוזה ששוחחנו איתו על הבר הוא בעצם אותו יאיר, אחד משני השפים ובעלי המסעדה. עכשיו כבר הייתי בטוח שאני אחזור לפה.
לפני שבוע הייתי שוב באלבה. ויש לי הרבה מאוד דברים טובים לומר. קודם כל, אני מחבב יותר ויותר את חווית הישיבה על הבר במסעדות. הרבה יותר כיף לקבל המלצות ממישהו שנמצא כל הזמן בסביבה ולא מלצר שבא והולך כל הזמן. הצוות היה שופע חינניות מהמלצרים האדיבים שטרחו לעצור ולשאול אם אנחנו רוצים משהו (למרות שהיינו על הבר) ועד הברמנית שמילאה את כל תפקידי הברמנית בצורה מושלמת מלהביא שתייה ועד להמליץ על כל מנה ומנה.
אני לא הולך לדבר הרבה על האוכל. רגע, זה ביקורת על מסעדה, אני כן הולך לדבר הרבה על האוכל. במנות הראשונות גם הדברים הפשוטים היו עשויים מצוין ועם משהו מפתיע, במקרה של האנטיפסטי ההפתעה הייתה הפריכות של קליפות הבצל והתפוחי אדמה הסגולים או הבורקס (שהיה קצת יבש, לצערי) עבד יופי עם התרד והביצה החיה שהוא הוגש עליהם ואכן לאחר המלצה חמה של הברמנית שילבנו את התרד, הביצה והבורקס לחוויה מצוינת.
המנה העיקרית של “שווארמה טלה”, הייתה מאוד מטעה, לא צריך לקרוא לזה שווארמה לדעתי, זה לא מזכיר שווארמה בשום דרך מלבד אולי שזה לזה מגיע אזכור של כבוד ב-Avengers. הבשר עסיסי מאוד ומוקף בפיסטוקים שמפוזרים מסביב וההמלצה לאכול כל ביס עם סלט העלים הירוק יוצרת חיית לעיסה מיוחדת מאוד (וואו, השתמשתי במילים “חווית לעיסה מיוחדת”, אולי פספסתי את ייעודי כמבקר מסעדות). המנה השנייה הייתה המנה המיוחדת של היום, כבדי עוף ברוטב מתקתק וניוקי קטנים וחמודים שנראו כמו במבה. מנה פשוטה שעשויה מצוין. המנות לא גדולות אבל למזלי נמנעות מהמיניאטוריות שכמה מסעדות יוקרה אימצו לאחרונה.
לקינוח לקחנו את “רק שוקולד” שהיה פחות מוצלח מהצפוי. כוס של שני סוגי שוקולד וציפוי גנאש שוקולד (גנש? גנאש? גאנאש?) שהיה די והותר לשני אנשים אבל היה חסר ייחוד וטעמי השוקולד השונים הפריעו אחד לשני במקום ליצור אפקט קולינארי סינרגטי (אני חושב שאני מתחיל לתפוס את הקטע הזה של תיאורי טעם, “אפקט קולינארי סינרגטי”. הממם).
עכשיו, לעניין, המקום יקר. לשתי מנות ראשונות, שתי עיקריות, קינוח אחד, קפה ובקבוק יין השארנו כ-500 ₪ (כולל הטיפ). מה ששם את המקום בקטגוריית ה-”פעם בשנה כשיש אירוע שיכול להצדיק את ההתפרעות”.
תיהנו ואם אתם רואים בחור שמנמן, מאוד חביב ועם ראש מגולח במטבח של המסעדה, תמסרו לו ד”ש.
למי שצריך מקורות נוספים שישכנעו אותו :
אלבה: קולינריה למתקדמים (אבי אפרתי)
נחבא אל הכלים: בין יאיר יוספי לאלבה (רותם מימון(
על התשוקה (רונית ורד)
אתם גם יכולים לחבב את אלבה בפייסבוק.
