מאת: רודיארד קיפלינג (Rudyard Kipling)
עברית: אורי ליפשיץ
מהי אישה שאותה תזנח,
ואת חלקת הבית ואש האח,
ואל המאלמנת הזקנה והאפורה תברח?
אין לה בית להשכיב בו אורח במנוחות —
אלא תשכיב את כולם במיטה הקרירה של המצולות,
היכן שהשמשות החיוורות והספינות האבודות מקוננות.
אין לה זרועות לבנות וחזקות לעטוף אותך,
אלא עשרת מונים של אצבעות אצות לאחוז אותך —
על גבי הסלעים היכן שהגאות תשטוף אותך.
ועדיין, כשאותות הקיץ מתחזקים,
והקרח נשבר, וניצני הליבנה מתמלאים חיים,
כמדי שנה אתה משתוקק, ואנו נשכחים—
משתוקק שוב לזעקות ולפרעות.
אתה נגנב הרחק לצד האדוות המלחכות,
ומביט בספינתך החורפת במספנות.
אתה שוכח את שימחתנו, את השיחות בזמן הארוחה,
את הפרות ברפת ואת הסוסים באורווה—
בשביל להטותה על צידה ולדאוג לשלומה.
ואז אתה שט לעבר ענני הסערה המתאספים,
וצלילי כפות המשוטים, הנופלים חלולים,
הם מזכרתנו היחידה לחודשים הקרובים.
מהי אישה שאותה תזנח,
ואת חלקת הבית ואש האח,
ואל המאלמנת הזקנה והאפורה תברח?
