הפרצופים של כולם ריחפו בראש שלי: האלדרינית חלקת העור, האלף האפל עם העיניים הנוקבות, מחושל הקרב בשריון המתכתי שלו והכוהנת עם סמל הלהבה הכסופה. כל הפרצופים דהו לאיטם אל תוך החשיכה מלבד עיניו של האלף האפל שסירבו להיעלם. מצמצתי, ניערתי את ראשי אבל הוא נותר מולי. הבטתי לצדדים, אני שרוע על הרצפה בתוך בקתת בוץ מעופשת, מדורה קטנה בערה במרכז החדר היחיד. האלף האפל ישב בפינת החדר והביט בי בעיניים הסגולות והקרות שלו. ניסיתי להזיז את ידי אולם הם היו פשוקות לצדדים וקשורות לדבר מה ארוך שנשען על הרצפה. הדראו בפינת החדר שלף סכין ארוכה והחליק את הלהב לתוך הגחלים הלוחשות של המדורה. כל הגוף שלי התכסה זיעה. הפרא קם והתחיל להוריד את החולצה שלו. ניצלתי את הרגע לבדוק עד כמה אני יכול להזיז את ידיי. יד ימין שלי הייתה קשורה היטב אולם יד שמאל הייתה קשורה במרפק. הרשיתי לעצמי חיוך קטן, עוד היה לי סיכוי! אנשים תמיד התייחסו בזלזול לקרס ביד שמאל שלי, לא מודעים לכך שבתנועה קלה הקרס הזה יכול להתנתק ולעוף לעבר המטרה שלו. אני אקרע לפרא הזה את הצוואר לפני שהוא יניח עלי אצבע. הוא עוד יבין שגם על היבשה קפטן פינגוס הוא עדיין כריש. החזרתי את מבטי לאלף, החולצה הורדה מגופו, חושפת רשת של צלקות וחתכים, אחת גדולה במרכז הבטן עוד דיממה. הוא התיישב וחיכה שלהב הסכין שלו יאדים. קיללתי בלחש. לא יכולתי לכוון לעברו כל זמן שהוא ישב ליד המדורה. הסיכוי היחיד שלי היה אם הוא יבוא ישר לקראתי, אני חייב לגרום לו לשכוח את הכול ולבוא ישר אלי. “אתה חושב שאני מפחד ממך?” הצליל הצורמני והיבש שיצא מהפה שלי לא הזכיר את הקול שלי. הרוצח קר העניים הזה פשוט ישב שם והביט בי. “אתה חושב שבגלל שתפסת אותי אתם בטוחים? אתה חושב ששאר אנשי הצוות לא מחפשים אותי? אתה חושב שהם לא ימצאו אתכם?”. הוא מחזיר את המבט שלו ללהבות ומתעלם ממני. אני חייב למצוא משהו אחר, אני חייב לגרום לו להתעצבן. “ומה עם החברים שלך? אתה רוצה לראות את הראש של הכוהנת הזו על שיפוד? אתה חושב שלא ראיתי איך אתה מסתכל על האלדרינית הבלונדינית הזו?” זו הייתה תנועת ראש? הוא זז? בינגו!
מילאתי את ראותי בכל האוויר שיכלתי. “אתה חושב שאלדרינית תתייחס ברצינות למשהו כמוך? אתה פרא! אתה חיית מחמד בשבילה במקרה הטוב. אתה חושב שכשהצוות שלי ימצאו אתכם הם יתנו לה למות מהר? הגוף שלה ימשיך לשעשע אותם שעות אחרי שהגופה שלך תפסיק לצרוח!” הוא קם, הוא שולף את הסכין מהלהבות ומתקדם, טעות ראשונה ילדון. הוא מתקדם לעברי בצעדים מהירים ועוצר לרגע כדי לכוון. לרגע התנועה שלו מזכירה לי משהו, כמו אחד מעופות הים הפראיים סביב הסיפון. טעות שנייה, פרא, אני מזיז במעט את גדם שמאל והקרס מתעופף מידי, שרשרת המתכת הדקה חוצה את האוויר אחרי הלהב הבוהק הישר לעבר הצוואר של הפרא המטונף הזה!
שלדג.
זה היה עוף הים שהתנוחה שלו הזכירה לי. אני מבין את הטעות שלי שנייה מאוחר מידי. הוא חיכה לקרס שתעוף לכיוונו. הפרא מזנק הצידה ותופס את הקרס באוויר. הוא קושר לולאה בשרשרת המתכת כדי שאני לא אוכל למשוך אותה חזרה ולתקוף שנית. הוא חוזר לשבת ליד המדורה ומניח את להב הסכין לתוך הלהבות ולצידו מכניס את קרס המתכת בקצה השרשרת שיוצאת מהיד שלי. כשהוא מסתכל עלי הוא מצביע על הצלקת המדממת בחזה שלו. בשם כל גלי הים, כמה טיפש יכולתי להיות? הלהב הנשלף של הקרס היה איך שלימדתי את הפרחח הזה לקח בפעם הקודמת שנלחמנו. אלוהים אדירים, הוא מתכנן לשפד אותי על הקרס שלי, כל הזמן הזה הוא רק שיחק בי. עכשיו הוא לא מקשיב לי, אני מאיים להטביע אותו וכל אדם שהוא אי פעם אהב. אבל הוא אפילו לא טורח להסתכל לעברי, הוא סיים את המשחק שלו. אני לא יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל על צמד המתכות במדורה משנות לאט את הצבע שלהם מאפור קר לאדום בוהק. הפרא קם ומגיע לעברי, המגע של הידיים שלו קר כשהוא פותח את הווסט שלי וחושף את החזה שלי, האור של המדורה נוצץ באלף טיפות של זיעה. הבטן שלי מכווצת בקשר, הפה שלי יבש ועד שהוא מוציא מהאש את המתכות הלוחשות כבר לא נשארים לי אלים להתפלל אליהם. הקרס שלי מעלה אדים כשהוא מרחף מעל החזה שלי, כמו עוף ים פראי, מוכן לזנק לתוך המים. אלוהים אדירים. לא. אלוהים. לא.
