היום ישבתי ושיחקתי בהרפתקה שאני כתבתי. כשחקן.
זו חוויה מאוד מוזרה. כל הזמן הרגשתי את הדחף לענות לשחקנים האחרים כשהם שאלו שאלה או להזכיר למנחה כל פרט קטנטן שאולי הוא לא שם לב אליו. אבל היות והמנחה היה מדהים (כשזה איתמר קרביאן זה בכלל לא מפתיע) והשחקנים (קבוצת ה-D&D מהדורה חמישית שלי שמשחקים ביחד כבר כמה חודשים) היו נהדרים אז כל הדחפים האלו נרגעו והצלחתי פשוט להנות מהמשחק.
אבל מה שרציתי להתרכז בו זה שהחויה של לחוות את ההרפתקה שלך כשחקן, שהיא באמת לא חוויה קלה לעיכול, היא מכפיל כוח ביכולת שלך לשפר את היצירות שלך.
כמובן שזו לא תובנה חדשה. בטח לא לי אחרי עבודה של שנים כמנהל מוצר ורגיל לעשות בדיקות משתמשים למוצרי תוכנה. אבל להפיק את המידע הנכון מלראות את החוויה שהמוצר שלך מספק לאחרים זו מיומנות שקשה מאוד לרכוש בפעם הראשונה וזו מיומנות שצריך לכייל מחדש בכל פעם שמתעסקים עם תחום שונה וזה לא משנה אם התחום החדש הוא מערכות פיננסיות, אפליקציות לפלאפון או הרפתקאות משחקי תפקידים.
לא היה לי מספיק זמן לעבד את הכל במסודר אבל אני רוצה לזרוק פה כמה עקרונות מפתח לצפייה בהרצה של הרפתקאות שכתבתם ולראות איזה עוד רעיונות יש לאנשים כדי להפיק את המירב מכל הרצה:
+ שימו לב איזה שאלות השחקנים שואלים (זה מראה מה מעניין מותם וגם מה לא ברור)
+ רגעים של שקט (ומה הגורם להם. שקט יכול להיות כי המנחה מחפש משהו, כי השחקנים לא מבינים משהו או לא בטוחים מה לעשות)
+ שימו לב איך המנחה עונה לשאלות (הוא יודע את התשובה? הוא מחפש בטקסט? הוא מאלתר? לרוב אלו תוצאה של בהירות הכתיבה שלכם)
+ איזה אירועים ובחירות לא צפויים מתרחשים?
+ לכמה מהאירועים הלא צפויים סיפקם למנחה כלים להתמודד?
+ איזה רמזים היו מובנים ומתי השחקנים נשארו עם תחושה של “מה עכשיו”?
+ איפה שחקנים לא מצאו דרכים להשתמש בדמויות שלהם בצורה אפקטיבית?
+ איזה יכולות או פריטי ציוד לא באו לידי ביטוי ?
אני תוהה איזה עוד דברים אני מפספס. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן עם עוד רעיונות ומחשבות.
