אני בטוח שכולכם נתקלתם בטיעון בטיעון הרלטיביסטי שמישהו זרק לעברכם כדי להימנע מביקורת, כנראה פשוט לא ידעתם שמכנים את הטיעון הזה ככה. רלטיביזם מתגונן בדרך כלל מנוסח במשהו כמו זה “מה שאנחנו מדברים עליו הוא כל כך יחסי או אישי שאתם לא יכולים להביע שיפוטיות לגביו” או “זו האמת שלי ולכן היא נכונה באותה מידה כמו כל אמת אחרת”. אני נתקלתי לאחרונה בטיעון הזה כמה פעמים בהקשרים של שירה, בעיקר שמשפטים כמו “אני כתבתי את זה ואני כותב את מה שאני מרגיש ולכן מה שכתבתי הוא נכון ואתה לא יכול להעיר אף הערה על מה שכתבתי”.
קודם כל, למה הטיעון הזה לא נכון?
כי כל אלמנט תקשורתי בין בני אדם בנוי על מוסכמויות חברתיות. אם אתם מנסים להביע משהו אז תמיד יש דברים שלגביהם תמיד אפשר להעיר”. יכול להיות שכתבת שיר על החוויה של להיות יתום ויכול להיות שבתור מישהו שהוא לא יתום אני אף פעם לא אבין את הרגש שאתה מדבר עליו. אבל אני יכול להעיר לך על זה שיש לך שגיאות כתיב, שהדימוי שהשתמשת בו הוא לא בעל אותה משמעות שחשבת או שהחזרה על אותה מילה שוב ושוב מקשה על הקריאה הרציפה של הטקסט.
מתי הטיעון הזה עלול להיות נכון?
אם אתה לא באמת כותב שירה, אלה כותב יומן שבמקרה בחרת לנסח בצורת שירה. כלומר למסר שלך לא אמורה להיות משמעות מלבד בתוך הראש שלך אז אכן אין טעם לדיון הזה, כלומר אם אתם לא מתכוונים להעביר איזשהו מסר או משמעות למישהו אחר אז אתם תמיד תוכלו לטעון שהניסוח הנוכחי הוא הדרך הכי מוצלחת לייצג את הרעיון שבחרת ואף אחד אחד לא יוכל לבדוק את זה. זה עדיין לא אומר שזה נכון, זה רק אומר שאף אחד לא יכול לבדוק מה קורה לכם בתוך הראש.
למה הטיעון הזה מרגיז אותי?
כי ברוב הפעמים המוחלט של המקרים שנתקלתי בהם הטיעון הזה הוא היה רק הצדקה עצמית של אדם לא להקשיב לדעות אחרות, בחירה שנבעה לרוב מתוך בורות. זה בסדר גמור לטעון שמישהו לא מסוגל לדעת באופן ישיר מה המשמעות של חוויה מסוימת אבל מפה ועד לטעון שאי אפשר לדון או להסביר את המשמעות הזו יש קפיצה שמונעת כל אפשרות דיון. ואגב, לרוב מוכיחה את עצמה כלא נכונה, שוב ושוב.
יש יותר מדרך אחת לעשות כל דבר ולכל דרך יש השפעות שונות עם יתרונות וחסרונות שונים. כשאתה אומר שאי אפשר לדבר על מה שאתה יוצר כי הוא אישי זה לא “נאמנות למה שאתה מרגיש” זה “עצלן מכדי לחפש דרכים יותר טובות ללכוד את המהות של מה שאתה מרגיש”.
איך מצליחים לא ליפול לטעות הזו?
כשמציעים לך לבצע שינוי בחומר שכתבת – תמיד תכתוב לעצמך הסבר אמתי מה היתרונות ומה החסרונות של הצעה ושל הבחירה שלך. ככה אתה יכול לפתח את עצמך, לנסות להבין למה בחרת באפשרות אחת ולמה דחית את השנייה. ככה גם אפשר לפתח דיון וללמוד מאנשים אחרים. אם לא הבנת למה מי שהציע לך את השינוי חושב שזה ישפר את היצירה שלך אז פספסת פה עוד כלי. יכול להיות שהכלי הזה לא נכון לשימוש ביצירה הזו אבל אם לא תבין מה הכלי ומה הוא עושה לא תוכל להשתמש בו כשהוא כן יתאים.
לפני כמה שנים הובלתי קבוצת כתיבה יוצרת באנגלית (The Wondering Workshop) ואת הביקורות שלנו היינו מעבירים בשיטה מאוד פשוטה. היוצר היה יושב בדממה בזמן שכל שאר החברים היו קוראים את היצירה בקול רם ועושים סבב של הערות, ניסיונות לפירוש הטקסט והצעות לשינוי. בזמן ההערות היוצר לא היה מדבר כלל, רק רושם את כל ההערות שניתנו לו. זה היה מחייב אותו להקשיב ולחשוב על כל הערה במקום להגיב אינסטינקטיבית. אחרי שסבב ההערות הסתיים היוצר היה עובר על כל ההערות שניתנו ומגיב מה דעתו לגבי ההערה והאם הוא מקבל אותה או לא. אחד מהיתרונות הכי גדולים של השיטה הזו היו שראית איך היצירה שלך השפיעה על אנשים ויכולת לראות האם הרעיונות או הרגשות שניסית להעביר דרך היצירה אכן עברו. אחרי שהיוצר הגיב והבנו מה הוא ניסה להעביר ההערות הפכו להיות יותר פרקטיות לכיוון הזה. זו שיטה שעוזרת מאוד להבין דרכים שונות להציג רעיונות.
אז בפעם הבאה שאתם רוצים להגיב למישהו עם הטיעון הרלטיביסטי, אל תהיו עצלנים. תגיבו עם טיעונים אמתיים.
נעים מאוד,
אורי ליפשיץ.
