that's a wrap

בעולם הקולנוע אומרים "that’s a wrap" כשמתכוונים שסיימו עם סצנה ארוכה במיוחד או שזהו סוף יום הצילומים. אבל כאשר שחקן מסיים לצלם את כל הסצינות שבהן הוא משתתף אז המשפט הוא "that's a wrap for him". אחד מהדברים המעניינים בשבילי בעבודה על הרועה האחרון היה ללמוד עולם שלם של מונחים חדשים ודרכים שונות להסתכל על תחום הקולנוע.

לא מזמן, ביום שבת קייצי, סיימנו יום צילומים מתיש בסביבות השעה שבע בערב. אני הייתי ער מאז ארבע בבוקר ובסצינה הקרובה הייתי צריך להיכנס לתוך חדר זר, להביט סביב ואז לצעוד בנחישות קדימה. באופן מפתיע, זה לא פשוט כמו שזה נשמע. כשנכנסים לחדר, התנועות של העיניים והגוף מסגירות מייד האם זה חדר מוכר או מקום חדש לדמות, המבט סביב צריך להיות ברור למצלמה אבל לא להיראות מלאכותי וחשוב לזכור שאם יש משהו מרכזי בחדר – צריך למקד את המבט ישירות לכיוון שבו הדבר החשוב נמצא, גם אם את הצילום הנוכחי מצלמים בכלל במקום אחר. שלא לדבר על הצעידה הנחושה קדימה. אגב, אתם יודעים איך צועדים בנחישות קדימה? לאחר הרבה תרגול בבית אני יכול לומר לכם שיש מספר שלבים ברורים, קודם כל, נושמים נשימה עמוקה שמנפחת את החזה, לאחר מכן ממקדים את העיניים לעבר היעד ואז צועדים בצורה עקבית, שמאל ימין שמאל לכיוון אחד עם גב ישר כשכל הגוף פונה לאותו הכיוון.

צילמנו את הסצנה כמה פעמים בשביל הזוויות השונות ובסופו של דבר הבמאי הכריז "קאט", שזו הדרך שלו לומר שהמצלמות יכולות להפסיק לצלם ולאחר שהוא הביט בכמה מהצילומים הוא אישר ש-"יש לנו את זה" שזה צורה קצת פחות פורמלית לומר שסיימנו עם הסצנה הזו. אחרי כמה רגעים הוא הוסיף "That's a wrap for Uri". כן, זו הייתה הסצנה האחרונה בהשתתפות הדמות שלי. קפאתי במקום. המצלמות עדיין עומדות מסביבי, הכל סביב היה בדיוק אותו רקע קבוע של סט צילומים בין טייקים: דברים נגררים מנקודה לנקודה, הצליל של הרבה כפתורים נלחצים, תאורה משנה כיוון, אנשים זזים ממקום למקום ומתכוננים. הסתובבתי לכיוון היציאה מהחדר. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי צריך להיות מישהו אחר. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי צריך לומר את המילים של הדמות הזו ולהבין למה אני אומר כל מילה. להבין מה קורה לי בראש. באופן מאוד חד הפסקתי להיות שימי וחזרתי להיות רק אורי. בראש שלי התחלתי לתהות למה אני לבוש בסנדלים, השיער הארוך והמתנפנף הפריע לי בעיניים ולאחוז בתליון שלי ולמלמל מילות תפילה נהייה אקט זר ורחוק ממני.

דברים אחרים התחילו לדהור בקצה המחשבה שלי. מצד אחד סופי השבוע שלי יתחילו להיות פנויים בזמן הקרוב, אני לא אצטרך לשנן שורות על שורות של טקסט. מצד שני, הדבר הזה שקורה כל סוף שבוע, הדבר הזה  שאני מבלה שבוע שלם בלצפות לו – כבר לא יגיע. ההרגשה המדהימה הזו של להיות חלק מתהליך היצירה של הסרט הזה שעליו אנחנו כולנו עובדים במרץ בלתי נדלה ובהתנדבות כבר חודשים לא תחזור. אני מסתכל סביב על כל הפעילות שמסביבי, אייל ,הצלם הראשי, מרחף ממצלמה למצלמה כמו פרפר, יוש וקרן, הצלמים, בעקבותיו. מיטב, עם ציוד האיפור שלה במרחק יד ממתינה ליצור קסם בשביל הסצינה הבאה, מעלי מרחף באויר הבום שדותן מחזיק בלי הפסקה במשך שעות, בצד הסט ליד שולחן דניאל הבמאי ורותם במאית המשנה עומדים מעל עותק של התסריט שכתב גיא בוסקו וכבר מתכננים את הצילום הבא. מחוץ לדלת אני יכול לראות את שי, מאיה וליאור המפיקים עוברים מצד לצד ומאחוריהם עומדים ניר קיטרו ורוני ווייסמן, צמד השחקנים המדהימים שיצא לי לשחק לצידם במהלך החודשים האחרונים. אני מטר תשעים עם מדף מלא פרסים בבית אבל להרגיש קטן ליד שני האנשים המוכשרים האלו היה תענוג מלא ענווה בשבילי. אני חושב על כל השחקנים שאני לא רואה עכשיו אבל שכל מי שיראה את הסרט יסתכל עליהם ועל העבודה הנהדרת שהם עשו: על אדוה ויובל, על ניר שרון ואילה שיפטן, על בועז ורעות. עוברים לי בראש כל כך הרבה אנשים אחרים מהצוות, אלו שלא יראו אותם על המסך אבל שנתנו לסרט הזה כל כך הרבה מעצמם כדי שהוא יהיה מוצלח: על ויקי שעשתה את הבגדים האלו שאני לובש וכל כך הרבה מהתפאורה והתלבושות ועל אביאל ועל דנה ועל יוגב ועל נדב ועל אוסנת ושירה וטליה ונטע. אני חושב על דובי שנע כמו נינג'ה עם המצלמה שלו מאחורי הקלעים ועל גינתון שאיפשהו במגדל השן שלו מקבל את כל מה שצילמנו ועורך מזה סרט. אני חושב על האנשים שהאמינו בנו מההתחלה ותרמו כמו המפיקים בפועל שלנו עדי וזיו. ואני חושב על כל כך הרבה אנשים שראיתי מגיעים ומתאמצים על הסט הזה רק מתוך רצון לעזור: על אלישבע,ולילי ועופר וריטה וחן ורן וסוף ויעל. כל כך הרבה שמות נדחסים לי לתוך הראש וכל שם מעלה לי זיכרון של פנים וכל פנים מעלים בי חיוך ועם כל כך הרבה אנשים שבאמת רוצים ליצור ולעזור אני מתחיל להבין איך היה אפשרי ליצור משהו כל כך מיוחד.

אני חושב על כל היופי הזה שהייתי חלק ממנו בחודשים האחרונים ואני לא יכול לקחת אפילו חצי צעד בלי לרעוד. אני יודע שאני צריך לצאת מהסט. צריכים כבר להתחיל להתכונן לצילום הבא. זה משהו שכבר חשבתי שהתרגלתי אליו אחרי כל הפעמים שהייתי על במה, לפעמים הוא אפילו בא אוטומטית: צריך לחייך לקהל, לקוד קידה ולרדת מהבמה. אבל לא עכשיו. עכשיו אני לא יכול אפילו לחייך. שלא לדבר על לקוד או לקחת כמה צעדים החוצה. אולי זה בגלל שאין פה קהל על הסט ואין פה באמת אנשי צוות ואין פה אפילו תחושה של סוף. יש לי פה רק חברים, וחדוות יצירה ואהבה.

אני פונה לעבר הדלת. אני רוצה לצאת החוצה אבל אני עדיין לא ממש יכול לזוז. זה מזל שתרגלתי את מה שאני חייב לעשות עכשיו. אני לוקח נשימה עמוקה ומנפח את החזה, לאחר מכן ממקד את העיניים לעבר היעד ואז צועד בצורה עקבית שמאל ימין שמאל לכיוון אחד עם גב ישר כשכל הגוף פונה לאותו הכיוון.

That’s a wrap for me.

 

אורי צוחק מהתסריט של הרועה אחרון

You may also like...

%d בלוגרים אהבו את זה: