אני לא הולך להרבה הצגות. למען האמת אני הולך למעט מאוד הצגות. אני הולך להצגה רק אם אחד מהחברים שלי מגיע, אומר לי “אורי אתה חייב לראות את ההצגה הזו” ואז הולך, קונה כרטיסים, אוחז בי פיזית ולוקח אותי לתיאטרון.
במקרה הזה היו לי הרבה ספקות: אחרי הכל “העיר הזאת” זה מחזה ישראלי. זה מחזה שמגדיר את עצמו כ-”בלשי”. מעולם לא שמעתי על הקבוצה הזו “המופע של ויקטור ג’קסון” וכמובן: המחזה הוא מחזמר בסגנון היפ הופ (סגנון מוזיקלי שמעולם לא נהניתי ממנו ושלא זכה להערכה ממני). אבל המילים נאמרו והכרטיסים נקנו ומישהו בא ולקח אותי – אז הלכתי.
וטוב שכך.
מזמן לא יצא לי פשוט להתמוגג מעונג ככה (כן, השתמשתי במילה “להתמוגג”, הייתי בתיאטרון משמע אני אינטלקטואל קרי מותר לי. “להתמוגג” אגב זה להתמלא ברגש עז וחיובי). המחזה כולו הוא מחזמר היפ הופ אחד ארוך בסגנון film noir קלאסי והכותבים המוכשרים מאוד הצליחו לשלב כל כך הרבה ישראליות בתוך העלילה מבלי לותר לשניה על ההרגשה של “סיפור שמתרחש בפרבר אפל של עיר זרה”. בניגוד לרוב שירי הראפ ששמעתי בחיי (שגרמו לי להרגיש שבעיקר מדברים מהר ובחריזה כדי שאני לא אשים לב שאין משמעות או תוכן למילים) השירים ב”עיר הזאת” היו עמוסי משמעות וכפלי משמעויות בצורה משובבת לבב (כן, ראו את ההערה למעלה בנוגע ל”להתמוגג”). המשחק של כל מי שהיה על הבמה היה מתאים בצורה מהודקת לתפקידים השונים וסימנתי לי במיוחד את השחקן הראשי, עמית אולמן שלמרות זמני ההמתנה הארוכים שהיה לו מידי פעם הוא לא יצא מהדמות לרגע ונתן הופעה נהדרת.
קשה לכתוב על המופע הזה מבלי להתייחס למוזיקה שהיא כנראה הנשמה החיה של כל הסיפור. סוגי המוזיקה משתנים ומשפיעים על העלילה ועל הקהל. כל השחקנים שרו בצורה מאוד מרשימה ובכל שלב ושלב של ההתפתחות העלילתית הקול, משלב המילים והמוזיקה העצימו את החוויה הבסיסית של הסיפור. קצת נשבר לי הלב כשיצאנו מההצגה ולא היה שום אפשרות לקנות את הפסקול של ההצגה. אז עשיתי את הדבר השני הכי טוב ועברתי אחד אחד בין השחקנים ומחיתי כפיים לכל אחד מהם באופן אישי.
אם כל מה שאני כתבתי לא שיכנע אתכם ללכת לראות את ההצגה הזו, אז אני משוכנע שהטריילר הזה ישכנע אתכם:
ואם זה לא עוזר אז הנה כתבה ממש מפרגנת ב-NRG. עכשיו שהשתכנתם הנה הפרטים באתר של צוותא. לכו ותזמינו כרטיסים.
למקרה הלא סביר שאתם רוצים לשמוע עוד פרטים במקום ישר ללכת אז הנה:
מחזמר ראפ אשר כתוב כולו בחריזה ובשירה, ומבוצע כשיר אחד ארוך.
הכתיבה מושפעת ממוזיקה שחורה, פילם נואר וסרטי בלשים.
במרכז העלילה דמותו של הבלש ג’ו, בלש ציני ומריר.
בליל סערה מגיעה אל משרדו עלמה בשם שרה בנט המדווחת על היעלמותה המסתורית של אחותה. ג’ו מחליט לקחת על עצמו את החקירה, החלטה שעלולה לעלות לו בחייו.
המחזה מועלה בהפקת תיאטרון האינקובטור.
“העיר הזאת” – עיר מושחתת ומנוונת בה מתרחש סיפורנו, מהווה את ההשראה המוסיקלית ליצירת השיר. השפה המוסיקלית נשארת נאמנה לשפת הרחוב כפי שמוצגת במחזמר, כאשר הכלים בשיר הינם יחודיים ומינימליסטיים (פח אשפה, צ’ופסטיקס ככלי הקשה, דרבוקה, גיטרה קלאסית וקלידים). הטקסט בשיר משלב שפה לירית עם שפת רחוב, כמו גם במחזה כולו.
על ההרכב
“המופע של ויקטור ג’קסון” הינו הרכב היפ הופ עברי. מאחוריו עשרות הופעות ברחבי הארץ, שני אי פים (EP) וקהל מעריצים רחב ותומך. במופע “העיר הזאת” הצטרפו אל חברי הלהקה (עמית אולמן, עומר מור ועומר הברון) דורית ליליין ורוני אראל כשחקנים ושותפים ליצירה
אולי מילת אזהרה קטנה, קשה לי לראות אנשים מבוגרים נהנים מההצגה. הקצב של המוזיקה והשירה הוא מהיר ואני בקלות יכול לראות איך אנשים ילכו לאיבוד שם.
אני אישית מודד על כמה משהו הוא יצירת אומנות לפי מדד מאוד פשוט: עד כמה הוא נתן לי השראה ליצור בעצמי ומהרגע שהמופע הזה נגמר חשבתי לי על אלף דברים שאני רוצה לעשות בהשראתו: לכתוב סיפור מתח בלשי או ליצור מופע בלשי-פנטסטי לפסטיבל אייקון הקרוב. לצערי רוב הזמן הפנוי שלי לחודשים הקרובים משועבד לצילומים של “הרועה האחרון” אבל אני עדיין מנסה למצוא פינה קטנה להכניס בה קצת ראפ בלשי פילם נוארי. כי אחרי שאתה רואה משהו שנעשה כל כך טוב אתה פשוט מתמלא השראה.
