אילן ברקוביץ או איך הפסקתי לפחד והתחלת

מיהו אילן ברקוביץ? אני לא יודע ולא איכפת לי, אבל אילן ברקוביץ הוא הגיבור החדש שלי. סוף סוף אדם שמבין שחוכמת החיים כולה מרוכזת בדברים החשובים וביחוד בתחום השירה העברית ובמקרה הזה בניקוד השירה. בסטטוס הפייסבוק שלו (שקראתי למרות שהוא לא היה מנוקד) הוא אמר:

clip_image002

ואני, נפעם, חשבתי לעצמי. הריי זה נכון! הסיבה היחידה שאני לא קורא שירה או שבכלל אנשים לא קוראים שירה זה בגלל שאנשים מזלזלים בי בכך שהם לא מנקדים את שירייהם.

לא בגלל שהם מזלזלים בי בכך שהם חושבים שהם יודעים מה זו שירה ראויה ואני לא, ולא בגלל שהם חושבים שכתיבת שירה זו “הזכות הגדולה ביותר שניתנה למשוררים בארץ ובעולם”. אלא הם מזלזלים בי בכך שהם, כמו 95% מכל הכתב העברי בימינו, לא מנקדים את יצירותיהם!

ואלופי הנערץ, מר ברקוביץ, גם הבחין (רק מהצצה חטופה, לא יותר מכך נדרש לשרלוק הולמס זה של השירה העברית הנערצה) שחלק מהמשוררים כותבים בבירור את שירתם על גבי מכשיר נייד או חס וחלילה שולחים אותם בס.מ.סים זה לזה! החוצפה של אנשים כאלו מבהירה לי למה אני לא קורא שירה.

clip_image004

מר ברקוביץ, גיבורי הנערץ! לא נכנע בפני מלחכי פנכה שניסו להסיט את דעותיו ולהגן על עצמם בפני חיצי הזעם הממוקדים היטב שלו! איש האשכולות הזה הבהיר הייטב מה זה לכתוב שירה! הרי זה לחצוב בתוך נפש שלך עד שהיא כאבה! כמה טוב שישנם עוד אנשים שלא צר עולמם כעולם נמלה ללמד כל אדם מהי שירה:

clip_image006

הרי מר ברקוביץ, מורה יקר, מורה דרך בשבילי המילה הכתובה, הרי קלעת במדויק למה שאני אוהב בשירה. העובדה שיש דרך ברורה לדעת האם דבר מה הוא שירה או שמה גיבוב מילים שנכתבו על פני מכשיר חשמלי.

ואתה לימדתני, מורה דגול, הרי ההבדל בין שירה לאוסף הברות אקראי הוא כמובן, האם המילים מנוקדות.

עכשיו שסיימתי עם הלעג הבוטה, אני ארשה לעצמי לדבר בבירור: מר ברקוביץ. אתה ושכמותך מביכים אותי. אתם הם הגורם לכך שאנשים לא רק לא מנקדים את שיריהם אלא לא רוצים להתקרב לשירה בימינו. אתה ושכמותך המקדשים (זה “מקדשים”, כפועל, לשון רבים בזמן הווה, אני לא רוצה שתפספס את המשמעות בגלל שלא ניקדתי את המילה) את העבר ולא יכולים לצמוח או לגדול עם הזמן, הרי אתה ושכמותך נועדתם להתנוון ולהתאבן ולאבוד בערפילי הזמן. חבל לי שבמאבק שלך להיאחז בדבר מה בכדי להרגיש בעל משמעות אתה גורר איתך את השירה העברית הרחק מהישג ידיהם של כל צעיר וצעירה שאלמלא אנשים גסי הרוח וקשי העורף שכמותך היו מוכנים להקשיב למקצב, וללמוד את מבנה החריזה ואז להחליט, בכוחות עצמם ובאופן מודע, האם יש צורך לנקד את שיריהם.

גילוי נאות: הכותב הוא לא מתנשא ויומרני.

You may also like...

%d בלוגרים אהבו את זה: