thats a wrap for צלילה חופשית

12122852_562512550569654_7295729942743637803_n

בסוף צילומים בכל לוקיישון עושים משהו שנקרא Room tone כלומר מקליטים את כל רעשי הרקע הקבועים של המקום מהזוית הנוכחית של המיקרופון: רעש של מזגן, מכוניות במרחק, מים זורמים מהמזרקה ליד. משתמשים בזה להרבה דברים, אפשר לומר לתוכנת העריכה לבטל את הרעשים הללו או שאפשר להוסיף אותם לצילומים שנערכו יחדיו כדי לקבל הרגשה אחידה יותר. איך עושים את זה? מקליטים דקה שלמה כשכולם יושבים בשקט, בלי לדבר, בלי נשימות עמוקות, בלי תנועה.

כולנו מוצאים תנוחה שאפשר לשבת בה ללא תנועה למשך דקה. חלקנו יושבים על ספסלים, חלקנו על הרצפה ונשענים על העמודים שמסביב, כולם תשושים. כל הגוף שלי כואב. אני מדמם מחתך סכין מזויף על המצח, מחבורה פתוחה ברגל ומחתך אמיתי מאוד בזרוע. כשאני מתיישב הברך שלי מודיעה לי שזהו, היא הולכת, היא תחזור מחר אחרי שהיא תנוח קצת. המוח שלי חושב שהיא אידיוטית, מכות יבשות כואבות הרבה יותר ביום שאחרי. דותן לוחץ על כפתור ההקלטה ובועז מכריז "שקט על הסט, מקליטים Room tone".

שישים שניות

דניאל דר מניח את היד שלו על הברך שלי, מסמן לי להפסיק להרעיד אותה. אני לוקח נשימה עמוקה ומרגיע את השרירים ברגל שלי. דניאל שם לב לכל הדברים הקטנים, זה אחד מהדברים שהופכים אותו לבמאי כל כך מוצלח. אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את כל הגוף שלי, אני כבר שעתיים רץ רק על אדרנלין והשרירים בגוף שלי מסרבים להפסיק לזוז, אולי הם דואגים שאם הם ינוחו אז הם לא יוכלו להמשיך שוב. מולי יושב בועז קרני ונושם את הנשימה הכי עמוקה שראיתי מישהו בחיים שלי נושם, מעניין אם הוא ידע למה הוא נכנס כשהוא הסכים להיות עוזר במאי. לא, אין סיכוי. גם לא מאיה גרשוביץ, שאני זוכר את הרגע שהיא הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד הבלתי נתפס של להיות המפיקה הראשית של סרט באורך מלא שנעשה בהתנדבות עם תקציב של חבילת קרמבו. לצידה יושבת רותם ברוכין ומסתכלת בריכוז קדימה, נראה שהיא מריצה עכשיו את כל הסצנות שצילמנו עד היום ועורכת את הסרט בדמיון, איך הייתי רוצה להיות עכשיו בתוך הראש שלה.

חמישים שניות

ההרגשה הזו של סוף הסצנה האחרונה שלך היא חוויה סוריאליסטית לשחקן. אני עוד זוכר את ההרגשה הזו מהסצנה האחרונה שצילמנו בסרט הרועה האחרון, אני מעיף מבטים לראות איך שאר השחקנים מתמודדים עם זה אבל יש עכשיו רק שתי שחקניות על הסט מלבדי. מולי יושבות טליה נירגד חסון שעשתה עבודה מדהימה בצילומים האלו והיום יש לה גם את הסימנים הכחולים להוכיח את זה ורוני וייסמן שאני כבר שנים נכשל בלומר עד כמה היא שחקנית מוצלחת ומעל לכך, בת אדם שמשפרת כל מאמץ שמתרחש מסביבה. לאורך כל יום הצילומים הזה הייתי מוקף בכל הדמויות של הסרט, כל דמות השפיע על הדמות שלי ולכן החזקתי את כולן בראש שלי לאורך היום הזה. אבל עכשיו בסוף היום הדמויות מתפוגגות ונשארים לי זכרונות מכל השחקנים שמאחוריהן: לקפוא לצד אילה שיפטן בצובה, להפיל את אלעזר מאק מהערסל שלו, לראות את ג'וש שגיא המדהים שרק להסתכל עליו זה תחליף הולם לסמסטר של לימודי משחק, ניר וקנין שמגלגל אותי מצחוק רק בזה שהוא מסתכל על המסך או הדינמיקה המדהימה בין יניב רוזנבלט ואדווה קימחי. כל כך הרבה אנשים מוכשרים שמשחקים בסרט הזה: נטע ובוריס ועופר ועוד הרבה אחרים שתרמו מהזמן והכישרון שלהם.   

ארבעים שניות

אנחנו נמצאים בלוקיישן האחרון שלנו, גן יפני יפיפה. אנחנו בתוך פגודת עץ לצד מפל מים. בתוך השלווה הזו יש עשרות פרצופים סביבי שמפיצים אלפי רגשות שונים. מאחורי מאיה גרשוביץ נמצאת אמפריית ההפקה שלה: גבע שטרן ומעיין שיר. יש סביבם עוד עשרות אנשים שלא נמצאים פה עכשיו אבל תרמו בעשרות דרכים להפקה של הסרט הזה. האנשים שקנו עבורנו אוכל, שחיפשו מיקומים, שעזרו באירגונים ושיבוצים, שכתבו ושלחו ועזרו, שסחבו תיקים וציוד. אנשים כמו גיא בוסקו, שירה אונגיל שהייתה אי של שפיות בכל פעם שהייתה על הסט, שי שחם שאני בחיים לא אבין איך הוא הצליח לסדר טרמפים לכל כך הרבה אנשים, נדב רזון. אני חושב על ויקי דר שמחזירה את אמילי בת החודשיים, ולמרות כל זה היה לה זמן ליצור יש מאין את כל התלבושות והמקומות המדהימים שצילמנו אבל שלא היינו בהם מעולם כי הם קיימים רק בעולמות מקבילים. אני חושב על תמר קורנט ועל מיה המאפרות המוכשרות, אני חושב על ריטה וולוסין, אוסנת סטימצקי, מיטב מורחיים, נעמה פרידמן, אמילי גליקאורן קפלן ועוד כל כך הרבה שמות. יש כל כך הרבה עבודה מאחורי הקלעים של כל יום צילומים ולראות איך כל האנשים השונים תורמים לזה כל פעם מחדש היה מראה מעורר השראה. לחשוב על כל העבודה שהיתה לפני כל אחד משלושים ותשע ימי הצילומים הללו מסובב לי את הראש לרגע, אני מרים את היד הכואבת שלי ונשען על עמוד העץ.

שלושים שניות

לימיני הצוות הטכני יושב מסביב לערימה ענקית של ציוד: עמודי תאורה, מוניטור, כבלים, בטריות, תפוזים, בלנדות ועוד המון דברים שאני רק לאחרונה התחלתי להבין מה הם עושים. הצלמת המוכשרת שלנו תמר בן חיים יושבת וחצי מחבקת את המצלמה הענקית שלה. אני חושב על התמונות המדהימות שראיתי, על הפריימים שמספרים לך שאתה ביקום אחר לפני שאתה בכלל מבין מה אתה רואה ואני מבין מאיפה היא מוצאת את הכוח להמשיך לסחוב את המצלמה הכבדה הזו על הכתף שלה. מאחוריה יושב דובי שרגא, הוא עדיין מצלם, איכשהו תמיד עדיין יש לו אנרגיה להסתובב ולצלם מה קורה. לפעמים אני חושב שהוא איזה יצור מיסטי קסום שיכול לתפוס זכרונות ורגשות. דותן עדיין מקליט את ה-room tone ולידו יריב מחזיק את הבום. יש כל כך הרבה אנשי מקצוע נהדרים שעזרו לנו בצילומים הללו עם עזרה בצילום  כמו איתי נצר או בתאורה או בסאונד: איתן ימזאקי, לוקאס, מירב, עידו פרישוףחיזקי. או כליל חיון ומאור מולוך שתמיד היו שם עם חיוך. כל כך הרבה ידע וכישרון מכל כך הרבה אנשים. ראיתי מעט מאוד צילום מהסרט הזה אבל המעט שראיתי היה כל כך יפה שהמחשבה עליו מקשה לי להמשיך לשבת בשקט.

עשרים שניות

המון אנשים לא נמצאים פה עכשיו או שאני לא יכול לראות אותם מהזווית שלי ואני לא רוצה לסובב את הראש כדי לא לעשות רעש. מריאנה קרילוב, ג'ון, אמילי, קרן, דנה, יוגב, דניאלה, תמר, נוי, אוסנת הלוואי שהם כן היו פה, כאן, עכשיו, מול העיניים שלי. הלוואי שיכלתי לקפוץ ולחבק את כולם ולהגיד להם שוב ושוב איזה אנשים מדהימים הם. הלוואי שיכלתי לומר לכל האנשים שפה כמה הם חשובים לי וכמה אני מאמין שהיכולת הזו של לתת ולעשות וליצור בלי לרצות שום דבר בתמורה היא הדבר שבסופו של יום ישנה את העולם לטובה.

עשר שניות

העיניים שלי נעצמות. זה היה יום ארוך. אנחנו עובדים מאז חמש בבוקר והוא נמשך כבר שתיים עשרה שעות של עבודה פיזית. חלק מהאנשים שסביבי עבדו לא פחות קשה גם אתמול. אתמול ולפני כמה שבועות, ולפני כמה חודשים ולפני שנה וחצי. צילמנו היום סצנה אחת, סצנת אקשן. סצנה שאנחנו עובדים עליה כבר ארבע חודשים יחד עם ג'ון אסקודרו ונטע שרמייסטר המדהימים. ארבע חודשים של חזרות, שהובילו לשתיים עשרה שעות של עבודה קשה רק בשביל דקה אחת של סרט, זה בכלל שווה את זה?

ואז מתחבר לי הקליק בראש. כן, ברור שזה היה שווה את זה. ואני לא מדבר על ארבעת החודשים או שתיים עשרה השעות. היה שווה את זה הארבע עשר חודשים של עבודה קשה בשביל הסרט של השעה וחצי. היה שווה את זה כי כל אחד ואחת מאיתנו נעמד והכריז: אני רוצה שהסרט הזה יהיה קיים ואני מוכן לעשות את מה שאני יכול כדי לגרום לזה להתרחש ואנשים עשו קסמים. היצירה של הסרט הזה היא נס. היא משהו מדהים שנוצר מכל האנשים המיוחדים והכישרוניים והאמיצים הללו. ואני הייתי חלק מזה, הייתי חלק ממשהו גדול ומדהים בזמן הזה, הייתי חלק ממאמץ הירואי של עשרות אנשים ליצור יש מאין ואני לא רוצה להתנתק מזה, אל תיקחו ממני את הדבר המדהים הזה. לא. אני יכול לעשות עוד, אני יכול לעשות טוב יותר , יש עוד זמן, אני…

"That's a wrap for  צלילה חופשית".

 

יום הצילומים האחרון (צילום: דניאלה הראל)

יום הצילומים האחרון (צילום: דניאלה הראל)

 

 

 

You may also like...

%d בלוגרים אהבו את זה: