הרועה האחרון מרעיון ועד טרום בכורה

thumb.jpg

אתמול בערב הייתה הקרנת טרום הבכורה של הסרט "הרועה האחרון". זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה שמעסיק את הראש שלי ללא הפסקה כבר איזה חצי שנה. יש כל כך הרבה דברים שהופכים את הסרט הזה למיוחד בשבילי (מלבד העובדה שאני משחק בו): הסרט נעשה בעזרת תומכים ומתנדבים בלבד, את כל המימון של ההפקה אספנו באמצעות קמפיין מימון המונים מוצלח מאוד באתר מימונה. זה סרט מסע פנטסטי ישראלי באורך מלא שזה משהו שלא ראיתי קודם והרשימה נמשכת עוד ועוד: הסרט מבוסס על תסריט מקורי שרואים ומרגישים שהוא נעשה בישראל, על ידי ישראלים, למען קהל ישראלי. אני זוכר שבפגישה הראשונה אני אמרתי את הביטוי "תבנית נוף מולדתנו" בפעם הראשונה בחיי.

אני כנראה לא אשכח לעולם את הרגע ההוא באמצע מרץ (12.03.2013) שבוא נאמר המשפט ששינה את חיי: "בואו נעשה את הסרט הזה". בסוף מרץ (28/03/2013) השקנו את קמפיין מימון ההמונים שלנו לגיוס כסף לסרט. הקמפיין גייס 43,000 שקל תוך חודש וחצי. למען האמת יהיה נכון יותר לומר: הקמפיין גייס 43,000 שקל תוך חודש וחצי של צילומי סרטונים, תכנון תמורות, פרסום בלתי פוסק והרבה מאמץ של כל המעורבים. באמצע אפריל (20/04/2013), כשכבר ידענו בערך מה התסריט ומי הדמויות, עשינו אודישנים, שלושה ימים אינטנסיביים. אני שמח לומר שאת שני הליהוקים המרכזיים של האודישנים הרגשתי כבר בשנייה שסיימתי להריץ את הסצנות של האודישן. לקראת סוף מאי כבר היה תסריט כתוב ובזמן שברקע עובדים על מציאת לוקיישנים , תפירת תלבושות, בניית פרופים ועוד אין ספור דברים, אנחנו סוף סוף התחלנו לצלם את "הרועה האחרון". אני לא הייתי ביום הצילומים הראשון (25/05/2013), גם כי לא היו לי סצנות וגם כי הופעתי באותו זמן בפסטיבל אימפרוב בפינלנד אבל אני זוכר במדויק את ההרגשה שמדהימה אותי גם עכשיו כשאני חושב עליה: כמה הרבה עבודה קשה השקענו רק כדי להגיע לנקודה שבה אפשר היה להתחיל לצלם את הסרט.

הרועה האחרון טרום בכורה קבוצתי צוות

זה היה לפני ארבעה חודשים, אני זוכר את התאריך כי זו הייתה הפעם האחרונה שלרוב אנשי ההפקה היה סוף שבוע פנוי. הצילומים היו אינטנסיביים, רובנו עובדים כל יום ולכן צילמנו בסופי השבוע. בכל סופי השבוע. בימי צילומים של 10-12 שעות ורובם מתועדים בסרטוני "מאחורי הקלעים" שעלו לבלוג ההפקה כדי לעדכן את כל התורמים והתומכים בהתקדמות שלנו. יום הצילומים הרשמי האחרון התקיים לקראת סוף אוגוסט (24/08/2013) ומשם התחיל ספרינט אין סופי להשלמת כל תהליכי הפוסט הפקה: עריכה, עריכת סאונד, אפקטים מיוחדים, אפקטים יותר מיוחדים, הקלטת השלמות קול, תיאום צבעים ועוד אלף ואחד דברים.

מאז שנאמר המשפט "בואו נעשה את הסרט הזה" ועד שראיתי את הסרט הזה מוקרן על המסך עברו בדיוק מאה תשעים יום ושעתיים. מאה תשעים יום של עבודה מאומצת של אנשים שהשקיעו כל גרם של זמן פנוי שיש להם בשביל ליצור את היצירה הזו. ישבתי לי בקולנוע, בנוכחות קהל של מאות אנשים והלב שלי לא הצליח להחליט אם להקשיב לקהל ולראות איך הם מגיבים לסרט או להביט במסך ולראות את הקסם של מה שיצרנו ביחד קם לחיים. ניסיתי לעשות גם וגם. כל פעם שהקהל צחק הלב שלי קפץ לשמיים ואפילו שמעתי מישהו בשורות לידי מחניק בכי כמה פעמים. זה לא הפתיע אותי, חלק מהסצנות השאירו גם אותי על סף דמעות, וזה למרות שיש מעט מאוד שורות בסרט הזה שאני לא מכיר בעל פה.

למי שתוהה איך ואיפה הוא יוכל לראות את הסרט, אז יהיו מספר הקרנות שלו במהלך השבוע הקרוב בפסטיבל אייקון למד"ב ופנטזיה שמתקיים בתל אביב, הנה לינק למועדי ההקרנות.

יש רק סיבה אחת שאני יכול לדמיין לעצמי למה הצלחנו לעשות את הסרט הזה: אף אחד לא טרח להסביר לנו שזה בלתי אפשרי. אני בטוח שאם מישהו היה טורח לבוא ולהסביר למה אי אפשר לעשות סרט במאה תשעים יום אז היינו לא רק מבינים אלא תומכים בו לחלוטין. אבל ככה זה עם אנשים שלא מפחדים. אם לא טורחים לומר להם שמשהו בלתי אפשרי אז הם פשוט הולכים ועושים אותו. לכל מי שתוהה איזה בני אדם מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ בכדי לייצר משהו כזה אני יכול רק לומר: הטובים שבטובים. חסרי הפחד. אנשים שהיה לי יותר מכבוד או כיף לעבוד לצידם וללמוד מהם עוד ועוד כל רגע. האנשים האלו.

הרועה האחרון פוסטר

לעיתים נדירות אין לי תשובה מנומקת כשאומרים לי משהו, אבל אחרי אירוע טרום הכורה כאשר אנשים מהקהל באו אלי ואמרו שהם נהנו לא יכולתי לומר כלום מלבד "תודה".

זה עצוב לי, כי רציתי להגיד כל כך הרבה עם ה"תודה" הזו. רציתי להגיד "תודה שבאתם לאירוע" ו"ותודה שטרחתם לבוא ולומר לי שנהניתם" ורציתי להגיד "תודה שתרמתם ותמכתם בנו", ורציתי להגיד "תודה שהאמנתם שקבוצת מטורפים כמונו יכולים להגשים חלום מטורף כזה עוד לפני שידענו מהו". אבל כל מה שהצלחתי להוציא מהפה שלי היה רק "תודה".

עכשיו יש לי הרבה דברים לומר, דברים מופלאים על השחקנים המדהימים שעבדתי לצידם ולמדתי מהם, על הצוות הפנטסטי שעבד על הסרט הזה, על כל האנשים מסביב שפשוט תמכו ועזרו בכל דרך שהם יכלו, על הקהל שנהנה. על החברים שאני הכרתי בפרויקט הזה ושאני אנסה כמיטב יכולתי לשמור איתי לכל שארית החיים שלי. יש לי לפחות שני מיליון דברים שאני רוצה לומר לכל כך הרבה אנשים ואני באמת באמת מצטער אבל כל מה שאני מצליח להוציא מהפה זה רק "תודה".

You may also like...

%d בלוגרים אהבו את זה: