stanza8

20130520-161701.jpg

לפני

היום יתקיים המפגש השמיני של STANZA. STANZA זו סדרת מפגשי הקראת שירה שמארגן דניאל סווארי רז הבלתי נלאה, הוא אחד מהאנשים האלה שאני תמיד נהנה לפגוש כי הוא תמיד מצליח להפתיע אותי מחדש. מנסיון העבר רוב היצירות שיקריאו היום יהיו באנגלית עם כמה בודדים שיבחרו להקריא יצירות בעברית. אני מגיע למפגשים האלה כבר כמה שנים והגרעין הקשה של הקהל כבר קבוע. אין הרבה חובבי שירה בארץ ואנשים שנהנים לשמוע שירה של משוררים צעירים הם בכלל גזע הולך ונעלם.

אני אוהב את המפגשים של STANZA. ואולי בגלל שהם מתקיימים בהפרשי זמן גדולים שמתי לב למשהו מאוד מעניין לגביהם. אני הולך לכל מפגש מסיבות שונות. לפעמים אני הולך בשביל להקשיב לשירה, לפעמים אני הולך בשביל להסתכל על האנשים (על אלו שמאזינים בדממת קודש למילים שנאמרות וגם על אלו שעולים על הבמה לחשוף את ליבם), לפעמים אני הולך בשביל לחפש השראה מהמילים של מישהו אחר כי אומנות זה מה שמצית אצלי את הניצוץ היצירתי שלי ולפעמים אני הולך בשביל להכריח את עצמי לעבור על היצירות שאני כתבתי ולנסות להחליט איזו מהן, אם בכלל, תוכל להעביר את הרגש שניסיתי לתאר בצורה הכי מוצלחת.

הניתוח של המניע של עצמנו לעשיית דברים זו אומנות בפני עצמה. ומיומנות שאני חושב שהרבה אנשים מעדיפים לא להתעסק איתה. וחבל. כי אם היינו קצת יותר כנים עם עצמנו לגבי למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים אז אולי היינו, כולנו, פחות מתוסכלים בחיי היום יום שלנו.

היום אני מתכנן ללכת למפגש כדי לתדלק קצת את הנשמה שלי. כבר הרבה זמן שהנורה של סוף המיכל מהבהבת בלוח המחוונים של הראש שלי. החלטתי לא להקריא שום דבר שאני יצרתי כי אני לא מרגיש שמשהו מכל מה שכתבתי לאחרונה הוא עניינו של הקהל (שזו הרגשה חדשה בשבילי). אז כפשרה החלטתי שאני אקריא תרגומים לעברית של יצירות של אנשים אחרים.

אם אתם מהאנשים האלה שנהנים לשמוע שירה באנגלית, או סתם מהאנשים שאוהבים לנסות דברים חדשים, תבואו:

STANZA 8, מתקיים היום (שני, 20/05/2013), בשעה 19:30, בפאב ה-Dancing Camel (רחוב התעשייה 12, תל אביב (בין רחוב מנחם בגין למסגר))

הכניסה חינם והבירה מצוינת.

20130521-153623.jpg

 

אחרי

אני מחבב את ה-Dancing Camel. הבירות שלהם טובות והסנדויצים שלהם ענקיים ושניהם מאוד סייעו לי להנות מהמשוררים הרבים שעלו להקריא את היצירות שלהם לפני הקהל. החיסרון העיקרי של הערב, בעיני, היה האקוסטיקה של החדר. למרות שהחלל הוא יפה וזה מגניב להקריא שירה בין חביות ענקיות לבישול בירה, היה קצת קשה להתרכז ולשמוע היטב את השירה וקצת חבל כי זו, אחרי הכל, המטרה שלשמה התכנסנו.

שמחתי לראות הרבה פרצופים מוכרים בקהל, אנשים שמשחיזים את האומנות שלהם כבר שנים ויכלתי לטעום את ההבדלים בין מה שהם כתבו פעם ומה שהם כותבים היום. עוד יותר שמחתי לשמוע קולות חדשים: קול נשי דק שדיבר אלי על יצירה בצל הדת, קול עמוק שדעבר על חללי צה"ל ועוד הרבה קולות ואינטונציות שונות שמדגישות כל כך הרבה נקודות מבט שונות של רגעים בחיים של אנשים. שירה זה אולי מה שהולך לאיבוד בתרגום אבל זה גם מה שאפשר למצוא ברגעים הכי גבוהים והכי נמוכים של החיים שלך.

אני, בסופו של דבר, הקראתי תרגום ישן שלי ל-"Harp Song of the Dane Woman" של רודיארד קיפלינג (ובעברית: "שיר הנבל של האישה הדנית"), תרגום חדש שעשיתי ל-"Famous Blue Raincoat" של לאונרד כהן ("המעיל הכחול המפורסם") ותרגום שנעשה ביד אומן על ידי איה שחם דומאן ל-"I Hold Your Hand in Mine" ("ידך בכף ידי") של תום לרר המופלא.

יש לי מדד אחד אמיתי להצלחה של ערב שירה וזה האם הוא גרם לי לרצות ליצור. ואני יודע שהערב היה מוצלח כי בסופו גיליתי ששרבטתי שורות על החלק האחורי של רשימת ההקראה, על מפיות וגם על כמה פתקי נייר שנקלעו בדרכי. אחת התובנות שלי היא שהחיים שלנו לא יכולים להיות קומדיה רומנטית או דרמה או תוכנית ריאליטי. בעיקר בגלל שכל הדברים האלה מגבילים מידי מבחינת הפורמט הצפוי שלהם. אבל החיים כן יכולים להיות שיר. כי שיר הוא רק ניסיון ללכוד רגע מתוך החיים שלך ושיר נותן לרגע הבא להמשיך לאיפה שהוא צריך.

20130520-161701.jpg

 

You may also like...

%d בלוגרים אהבו את זה: